Twitter

Sunday, April 11, 2010

Parshiot Tazria and Metzora 5770 - Turning Pain into Pleasure


Parshiot Tazria and Metzora 5770
Rabbi Ari Kahn


Turning Pain into Pleasure

Although this week's parshiot are largely concerned with matters of human physiology[1], the Torah is not a medical book; the maladies enumerated in the text are seen through a spiritual lens. Afflictions which appear to be skin deep are related to spiritual failings. One such instance is tzara'at (commonly translated as leprosy), which is associated with speech or, more precisely, the misuse of speech. In a sense, tzara'at is the result of man's failure or inability to manifest the divine image in which he was created.

The world was created via speech[2]. God could have created the world by merely deciding or willing it into existence; instead, He chose to create through an act of speech. When man uses speech properly, he emulates God. When our speech is hurtful or destructive, we not only defile a precious gift with which God endowed us,[3] we call all of creation into question.[4]

The very first being to misuse speech was the Serpent in the Garden of Eden.[5] The Talmudic discussion of the misuse of speech draws an analogy between the slanderer and the Serpent:

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד ב
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (שם יד) "זֹאת תִּהְיֶה תוֹרַת הַמְּצוֹרַע" זוֹ הִיא תוֹרַתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֶׁם רָע. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (קהלת י) "אִם יִשׁוֹךְ הַנָחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ [וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"] לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת (ובאות) כָּל הַחַיוֹת [וּבָאוֹת] אֵצֶל הַנָּחַשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוכֵל, אַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ אוֹמֵר לָהֶן וּמַה יִתְרוֹן לְבַּעַל הָלָשׁוֹן.
Resh Lakish said: What is the meaning of "This shall be the law of the leper?" [It means,] ‘This shall be the law for him who brings up an evil name’. Further, said Resh Lakish: What is the meaning of the Scriptural verse: "If the serpent bites before it is charmed, then the charmer has no advantage?" (Kohelet 10) — At some future time all the animals will assemble and come to the serpent and say: 'The lion attacks and devours; the wolf tears and consumes; but you, what profit do you have [from your conquest]?' But he will answer: 'What benefit has he who uses his tongue [to speak evil]?' Further said Resh Lakish: "One who slanders makes his sin reach unto heaven, as it is said: 'They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth.' "(Talmud Bavli Erachin 15b)

All other animals attack when hungry or threatened; they kill to eat, to survive. Only humans could make a “sport” of hunting: just as the Serpent of old attacked with words though no benefit was forthcoming, no survival instinct was in play, no tangible gain was to be had other than a massaged ego, so man attacks his fellow man, using words in a destructive, harmful fashion for no real purpose.

The person who misspeaks and is punished with tzara'at is forcibly removed from the community, thrust outside the camp to a place where the masses will be safe from his venom. This extreme punishment, total isolation, indicates that misuse of speech brings about the most extreme type of impurity – even more than the impurity known as the avi avot hatum'ah, the 'father of all impurity', caused by contact with the dead. In the latter case, a person who has become impure is not so isolated; despite this extreme type of impurity, he can be with other people, and is distanced only from the Temple (Mishkan/Mikdash) and not from society.

When words are used properly they can be used to pray, to praise God, and to study Torah. Words can be used to say something encouraging and helpful; they can brighten the day of someone who has become despondent. Words represent the two extremes of human interaction and existence; they can be used for the most lofty or the most destructive purposes.

Closer scrutiny of speech gives us further insight: When God spoke and created the world, not only did He create speech in order to do so; He also created the letters, the building blocks of Creation. There is an obscure mystical book called the Sefer Yetzira (the Book of Creation) which contains a cryptic comment regarding this idea:

ספר יצירה פרק ב, ז

כ"ב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חזר גלגל פנים ואחור, סימן לדבר אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע:
Twenty two letters…231 gates… forward and backward, a sign for this is, there is no good higher than ענג (oneg), and no evil lower than נגע (nega). (Sefer Yetzira 2:7)[6]

The word nega is used several times[7] in this week’s parsha in reference to the affliction of tzara'at. The word oneg is associated with the pleasure derived on the holy day of Shabbat.[8] Pointing out that these two terms are inverse of one another, the Kabbalistic view sees Shabbat and tzara'at as polar opposites. Shabbat is a day on which man takes the mundane and elevates it, endowing the most basic elements of human existence with holiness: time, place, physical rest, even the food and drink we consume become the spiritual stuff of oneg Shabbat. On the opposite end of the spectrum is nega, the result of man taking something spiritual, the divine gift of speech that imbues us with godly capabilities, and debasing it.

The divergence of oneg and nega is extreme, complete, yet the words that express these two concepts are so similar that it cannot be more obvious: the letters that comprise these words are the same, only the sequence of the letters differs. We have seen that words can create; these words are formed of letters, but if even one letter is shifted, even slightly, the results can be drastically different, to the point that the natural order can be altered.[9] The power of speech must not be taken lightly; extreme care must be taken to use speech to build, to create, to express the divine spirit within us, rather than using speech destructively and bringing about alienation, isolation, impurity and destruction. Instead of the highest levels of heaven, instead of spiritual delight, instead of oneg, the lowest level of impurity and isolation, described as nega, can be inflicted. The Sfat Emet, based on a teaching in the Zohar,[10] draws a similar parallel, and takes it one step further. Neglecting oneg Shabbat creates a nega, but the converse is also true: a person who creates nega by virtue of misuse of speech is sentenced to isolation, but healing can begin if he creates oneg Shabbat.[11]

The Sfat Emet also observes[12] that the word tzaraat is composed of the same letters as Atzeret:

שפת אמת ספר ויקרא - פרשת תזריע - שנת [תרנ"ח]

והם ד' מראות נגעים. ואיתא בזוה"ק כי נגע היפוך ענג כמ"ש אין למעלה מענג ואין למטה מנגע. ואמר שם כי המבטל עונג שבת מתהפך ענג לנגע. וכמו כן נאמר כי צרעת היפוך עצרת כי ביו"ט כ' עצרת כנופיא היפוך הפירוד. וזה הי' הכח [של] בנ"י בעליות רגלים מה יפו פעמיך בנעלים כי היו מעצרין השפע הבא בג' רגלים על התבואה ופירות האילן ועל המים שלא יתפשט יותר מדאי כנ"ל. וצרעת היפוך עצרת כנ"ל:
These are the four forms of afflictions: it is reported in the Holy Zohar that nega is the opposite of oneg as it says there is nothing higher than oneg and nothing lower than nega. And it further says that he who cancels oneg Shabbat turns the oneg into nega. Similarly it says that tzara’at is the opposite of Atzeret…(Sfat Emet, Parshat Tazria 5658)

Seven weeks after their redemption from the contaminated, impure abyss of Egyptian slavery, the Jews stood as one at the foot of Mount Sinai, ready to receive the Torah. This day is commemorated by the holiday of Shavuot (known as the Feast of Weeks or Pentecost). The Torah also refers to this festival as Atzeret, literally, Festival of the Assembly. It is important to note that Atzeret is precisely seven full weeks after Pesach, giving this holiday a Shabbat-like personality; in fact, Shavuot, celebrated on the seventh day of the seventh week after the Festival of Freedom, may be seen as a Shabbat of Shabbatot. This aspect is reflected in one of the names of the holiday - Shavuot, the Festival of the Weeks. And yet, the other name for this festival, Atzeret, is comprised of the same letters as tzara'at. This name reflects another significant aspect of the events that occurred at the foot of Mount Sinai – an aspect that is closely related to the subject of our parsha:  When the Jews encamped at the mountain we are told that they were unified, “as one man with one heart.”[13] The unity achieved at that time and place was a prerequisite to receiving the Torah. At that moment of unity, the community was whole and healthy, free of the impurity of ego, narcissism, self aggrandizement, and devoid of the terrible manifestation of these traits – slander and gossip. It would have been impossible to have attained the lofty spiritual level necessary to enable them to see and hear the Word of God and accept the Torah on Atzeret without first creating this unity by overcoming destructive, divisive traits that bring about the nega tzara'at.

When the Talmud compares the sin of slander and inappropriate speech to the sin of the Serpent, a remedy is offered. There is hope for mankind; an antidote for the venom that runs in our veins was provided for us at the very dawn of Creation: the words of Torah, the study of Torah, the internalization of Torah, can break the charm that the Serpent cast upon us:

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד ב
אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא מַאי תַקָנָתָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי טו) "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִים" וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר, "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" וְאֵין עֵץ חַיִים, אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם גּ) "עֵץ חַיִים הִיא לַמַחֲזִיקִים בָּה"
R. Hama b. Hanina said: "What is the remedy for slanderers? If he be a scholar, let him engage in the Torah, as it is said: 'The healing for a tongue is the Tree of Life," [Mishlei 15] and ‘tongue’ here means the evil tongue, as it is said: ‘Their tongue is a sharpened arrow’ [Mishlei 3], and ‘Tree of Life’ means only the Torah, as it is said: "She is a Tree of Life, to all that hold on to her. (Talmud Bavli Erachin 15b)

The Serpent was drawn to the “Tree of Death” - the Tree of Knowledge of Good and Evil, the tree that would bring death to the world. This Talmudic teaching suggests that the destructive effects of the fruit of this tree can be counteracted by the fruit of the other tree that stood in the center of the Garden – the Tree of Life, Torah. And so, the Festival of Atzeret celebrates the Jews' coming together, achieving unity, abandoning their individual, petty egocentrism and joining together to achieve their greater national destiny: On this day, on Shavuot/Atzeret, they received the Torah, correcting and redeeming the world by clinging to the Word of God, the Tree of Life. Receiving the Torah, accepting and internalizing the Word of God, heals us from the nega of tzara'at, from the deathly effects of ego and selfishness that cause us to misuse the gift of speech.

The division of the weekly Torah readings insures that the chapters dealing with nega tzara'at are generally read in the weeks between Pesach and Shavuot.[14] This period of seven weeks is counted, day by day and week by week, bridging the period between the festival commemorating our liberation from slavery and the culmination of that liberation on Shavuot. In this period, our ancestors prepared themselves spiritually and physically to receive the Torah, ultimately achieving the unity of purpose and communal harmony described at the foot of Mount Sinai. And yet, the Talmud tells a sad tale of Torah scholars who did not treat one another properly, students who apparently used their words in a hurtful way, students who perished in the period leading up to Atzeret:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב           
אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. תָּנָא, כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת.
It was said that R. Akiva had twelve thousand pairs of disciples, from G'vat to Antipatris; and all of them died in one period of time because they did not treat each other with respect. …A Tanna taught: All of them died between Pesach and Atzeret. (Talmud Bavli Yevamot 62b)

Discord and disunity prevented them from reaching the holiday of Atzeret. They were unworthy of receiving the Torah, despite being scholars, students of one of the greatest Torah masters in Jewish history. They could not rise above their differences and create the unity that is prerequisite for receiving the Torah. They failed to internalize the message of the Tree of Life; instead, they perished from the fruit of the Tree of Death. The Talmud is very specific regarding their fate:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב 
אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן, אַסְכָּרָה:
R. Hama ben Abba or, it might be said, R. Hiyya ben Abin said: "All of them died a cruel death." What was it? R. Nahman replied: "Asacara." (Talmud Bavli Yevamot 62b)      

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד א
סימן ללשון הרע - אסכרה.
Asacara is a sign of slander. (Talmud Bavli Shabbat 33a)

Rabbi Akiva's students were unable to join together; they were unable to acknowledge one another's greatness, to make room for anyone other than their own egos. This type of behavior stems from feelings of insecurity; only those who feel strong and secure in their own self-worth can recognize and acknowledge greatness in others without feeling threatened. So it was at Sinai: the unity achieved there was an indication of mutual love and respect, born of the very basic understanding that each and every Jew had a unique role to play in their shared destiny. No individual could merit receiving the Torah alone; only together, as a united people, could they attain and cling to the Tree of Life. This was precisely what the students of Rabbi Akiva failed to see, and it is precisely to this lesson that the period between Pesach and Atzeret is devoted. If our aim is to achieve spiritual greatness, we must break through the isolation of individual ego, to bridge the gaps between us, to see the differences between us not as points of division or conflict but as pieces of a multi-colored mosaic that create a harmonious whole. This is the mission of this period, known as Sefirat haOmer (or, more colloquially, "sefira" or "the omer"): to create unity, to merge with others and create a collective.[15]

Rebbe Nachman from Breslov taught that any spiritual achievement - receiving the Torah, building the Mishkan, entering the Land of Israel, creating an elevated society - requires unity and the collective efforts of the masses. The collective spiritual growth that creates Tikun Olam is predicated on the binding together of souls through love, dedication to a common, collective historical consciousness, energized by a common collective vision.[16] Those who misuse speech are thrust out from this collective. Particularly at this time of the year, and at this stage of history, when we must accomplish so much more, we must seek out and recognize the greatness in others – and in ourselves. We must come together with a common goal: to create a world of oneg.[17] Our present world full of pain, suffering, isolation; it is a world of nega. Only by coming together, using our differences to create harmony, to create atzeret, can we stamp out tzara'at.

A little more love can make a huge difference.




[1] See "The Holy Hyssop: Tazria Metzorah 5769, " Rabbi Ari Kahn:
[2] Mishna Avot 5:1
משנה מסכת אבות פרק ה:א
בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
[3] Speech is the quality which distinguishes and elevates man above the other animals. See Rabbenu Bachya, Introduction to Parshat Vayigash; haKtav v’haKabala, Bereishit 12:13.

רבינו בחיי על בראשית הקדמה לפרשת ויגש

 ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו:
 ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות:

הכתב והקבלה על בראשית פרק יב פסוק יג

ועוד שבדבור ואמירה יוצא האדם ממעמד בע"ח מחוסרי הדבור ויבא למעמד בע"ח מדבר, כי בזה לבד האדם מובדל מכל בע"ח וזהו מעלתו העיקרית להיותו נפש חי רוח ממללא.
[4] In the words of the Midrash, the slanderer contradicts all Five Books of the Torah:

מדרש רבה ויקרא פרשה טז פסקה ו

אמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות כתובות במצורע זאת תורת נגע צרעת זאת תהיה תורת המצורע זאת תורת אשר בו נגע צרעתן זאת התורה לכל נגע הצרעת זאת תורת הצרעת זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע:
R. Yehoshua b. Levi said: Five times is the word 'torah' used with reference to leprosy: "This is the law of the plague of leprosy" (Vayikra 13, 59); "This shall be the law of the leper" (Vayikra 14, 2); "This is the law of him in whom is the plague of leprosy" (Vayikra 14:32); "This is the law for all manner of plague of leprosy" (Vayikra 14:54); "This is the law of leprosy" (Vayikra 14:57). [Since, as we have seen], "This shall be the law of the leper" means,... of him that utters evil reports,’ it [i.e. the five-fold repetition of Torah in this matter] is intended to teach you that if one indulges in calumny, it is as if he transgresses the Five Books of the Torah. For this reason Moshe warned Israel, "This shall be the law of the leper."

[5] The Netziv, in Haamek Davar Bereishit 3:1, suggests that the Serpent itself did not speak.

העמק דבר על בראשית פרק ג פסוק א

... והנה הדבר מושכל שלא היה הנחש מדבר מעולם. דאם היה מדבר תחלה אלא שנתקלל שיאלם דומיה. על מה לא נזכר קללה זו. ותו דהדבור תלוי בדעת וכפרש"י על ויהי האדם לנפש חיה בדעה ודבור. וכת"א לרוח ממללא. הרי שהיה האדם מיוחד במעלה זו. אלא מזלו של נחש הוא שהתלבש קנאה ודבר באותו שעה מתוך גרונו של נחש. דכל מין מכל הנברא אפי' צומח יש לו מזל והוא מלאך הממונה ע"ז המין לשמרו ולגדלו שלא יהא נפסק מן העולם וכמ"ש רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכהו ואומר לו גדל ומזלו של נחש כמוהו שהתקנא באדם על דבקותו בקונות ית'. וכמו שביארנו בפ' הקודמת שהאדם היה דבוק כ"כ בה' כחלק השואף תמיד למקורו. משא"כ מלאך אינו אלא נפרד ואינו דבוק ושואף לאורו יתב' אלא בשעה המיוחדת לשירה וכדומה. והתקנא המלאך באדם ונחש הגשמי באשתו. והא שאינו מבואר כ"ז בכתוב כבר כ' הרמב"ן כפ' בחקותי והבאנו לעיל כי בדברים שאינם מושגים לכל אדם לא דברה תורה אלא ברמז:

[6] See also Zohar Bereishit 26b, Shmot 265b, Tikunei Zohar 58a, and 88b.
[7] Vayikra 13:3,9,20,22,25,27,29,31,42,47,49,59; Vayika 14:3,32,54.
[8] See Yishayahu 58:13
ישעיהו פרק נח, יג
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
[9] The Kuzari, article 4 section 1, points out that emesh ("last night") and asham ("sin offering") are composed of the same letters. The message is that the folly of nocturnal escapades will require a guilt offering in the morning. In Likutei Amarim section 16 we find that keresh, a board used to construct the Mishkan, has the same letters as sheker, falsehood; the Mishkan is built by truth – which can heal our lies and inconsistencies.

ספר הכוזרי - מאמר רביעי אות א - לא

אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע זאת אומרת כאותיות א'מ'ש' וא'ש'ם' כן אותיות ענג ונגע הן אותן האותיות אין ביניהן כי אם סדר מקדם ומאחר דגמה לדבר הזריחה והשקיעה אחת הן כלפי הגלגל עצמו ורק כלפינו אנו יש כאן כניסה ויציאה אחרי כן אומר מחבר הספר כי האברים אשר למטה מקרום הסרעפת

ספר ליקוטי אמרים - אות טז

ולכך ניתן עמוד העבודה ונצטוו במשכן ואוהל מועד שהוא הממתיק ועושה את המר מתוק על ידי הקרשים נעשה מן שק"ר קר"ש [כידוע שכל המתקה הוא על ידי התחלפות הצירופים כמו שנתבאר במקום אחר על מה שמובא בספר יצירה (פרק ב') אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג, וכל המתקה נעשה כמו שהיא למטה מן הכל נעשה למעלה מן הכל והיינו כנ"ל דק' קדוש ובמקום שהוא אתהפך חשוכא לנהורא וכולו טוב רק שנתהפך עליונים למטה ותחתונים למעלה וזה שאמרו (פסחים נ'.) עולם הפוך ראיתי כי כשנתהפך עלמא דשיקרא נעשה כן אבל אנן כי היכי דאיתינן הכא וכו' פירוש אנן הדבוקים בתורה דכתיבה בה אמת ואין כאן מקומו להאריך].
[10] Tikunei Zohar 58a.
תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף נח עמוד א
ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתהפך ליה ענג לנגע צרעת וחריב ביתיה וממוניה
[11] See Bnei Yissachar, Maamarei Hashabbatot, maamar 10.
בני יששכר מאמרי השבתות מאמר י - כבוד ועונג שבת
ונ"ל על פי מה שכתבו חכמי האמת [תיקו"ז נ"ח ע"א] מי שאינו מענג השבת מתהפך ליה ענג לנגע, (והנה בהיפך כל המענג את השבת מתרפא מן הנגע ומתהפך ליה נגע לענג), והנה אמרו רז"ל (שבת דף קל"ג [ע"ב]) האי מאן דמשי אפיה ולא נגוב יפה נקטרו ליה חספינתא (עיין ברש"י שהוא מין שחין גרב וחרס האמור בתורה והנה הוא נגע), מאי תקנתיה לימשי טובא במיא דסילקא (פירש רש"י מרק תרדין), הרי לך שתבשיל של תרדין הוא רפואה לנגע, והנה ענג שבת הוא רפואה לנגע, לזכר זה יאכל תבשיל של תרדין שהוא רפואה לנגע, נ"ל.
[12] The Sfat Emet does not take credit for the teaching; he says “it is said”. The only other source I found was the Ben Yohyada Sanhedrin 101b.
ספר בניהו בן יהוידע על סנהדרין דף קא/ב
שם נבט שראה אש יוצאה מאמתו. פירוש ראה בחלום, וזה המראה פתרונו על מלכות, שהרואה כן מורה לו החלום שזוכה להיות מלך, יען כי האש הוא עולה על כל היסודות כן המלך עולה על כל הבריות, גם האמה היא נקראת הגויה והעטרה שבה רומזת לעטרה של מלך, לכן הרואה אש יוצאה משם יורה שיהיה מלך, ואפשר לרמוז אש במלוי אל"ף שי"ן עולה תע"א, ועם נקוד צירי שמספרו עשרים הרי תצ"א ועם הכולל ששה אותיות של אל"ף שי"ן הרי תצ"ז כמנין מלכות עם הכולל. ואחיתופל ראה צרעת, כי צרעת בהפוך עצרת שהוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי [שמואל א' ט' י"ז], וכמו שאמרו רז"ל על פסוק [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם ר"ל מלכות, וכן קורין לבן המלך יורש העצר:
[13] See Shmot 19:2 and Rashi's comments.

ספר שמות פרק יט, ב

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

רש"י על שמות פרק יט פסוק ב

 ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא):


[14] In a leap year, these Parshiot may  be read before Pesach.
[15] The most basic unit of merger is between a man and a woman in marriage. Interestingly, Jewish law curtails marriage during these days of the omer, as a kind of homage to the lamented students of Rabbi Akiva.
[16] See Rav Natan, the famed disciple of Rebbe Nachman of Breslav, Liqutei Halachot, Laws of the Mincha Prayer, law 7.

ספר ליקוטי הלכות - הלכות תפלת המנחה הלכה ז

 וְעַל - כֵּן אֵלּוּ גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא הָיוּ צְרִיכִים לְהַמְשִׁיךְ תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה הָיוּ מְתַקְּנִים צִמְצוּמִים נִפְלָאִים לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם הָיָה שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אַהֲבָה וְכוּ'. כִּי לְתַקֵּן הַצִּמְצוּמִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הָאֵין סוֹף בְּהַדְרָגָה כָּרָאוּי, לָזֶה צְרִיכִין שֶׁיִּתְחַבְּרוּ בְּאַהֲבָה כַּמָּה נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל יַחַד. כִּי צְרִיכִין לָזֶה כֵּלִים רַבִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְתַּקְּנוּ כִּי אִם עַל - יְדֵי כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים נְשָׁמוֹת שֶׁמִּתְחַבְּרִים יַחַד בְּאַהֲבָה כְּאִישׁ אֶחָד עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבֵּל בְּהַדְרָגָה כָּרָאוּי אוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְעַל - כֵּן לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא יִשְׂרָאֵל יַחַד בְּאַהֲבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, כֻּלָּם כְּאִישׁ אֶחָד וְכוּ'. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי רְבָבוֹת וּשְׁנֵי אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים וְכוּ'. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהִוא הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ אֶלָּא עַל - יְדֵי קִבּוּץ נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמִּנְיָן שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה וְכֵן אַחַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ קַבָּלַת הַתּוֹרָה וְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה כִּי אִם עַל - יְדֵי מִסְפָּר כָּזֶה שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל אָז, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה דַּיְקָא נִתְתַּקְּנוּ כֵּלִים וְצִמְצוּמִים כָּאֵלֶּה לְקַבֵּל אוֹר הָאֵין סוֹף וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
[17] Rav Natan explains that an attempt to bring about redemption by the Arizal was aborted due to a lack of love. Liqutei Halachot, Laws of Blood, law 1.

ספר ליקוטי הלכות - הלכות דם הלכה א

וּמוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, (סִימָן סא), הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַפְּגָם שֶׁל תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבַת חֶסֶד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה עִקַּר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ מֵרַבִּי עֲקִיבָא רַבָּם שֶׁהָיָה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא, שֶׁאָנוּ צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵינוּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה, שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר. וְכַמּוּבָא בְּתַלְמִידֵי הָאֲרִי זַ"ל שֶׁהִזְהִירָם הָאֲרִ"י זַ"ל כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה. וּפַעַם אַחַת אָמַר שֶׁהָיָה מוּכָן לָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם וְשֶׁתָּבוֹא הַגְּאֻלָּה עַל יָדָם, אַךְ שֶׁנִּתְקַלְקֵל עַל - יְדֵי מְעַט הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁנַּעֲשָֹה בֵּין הַחֲבֵרִים עַל - יְדֵי נְשׁוֹתֵיהֶם (כַּמְבֹאָר בְּשִׁבְחֵי הָאֲרִ"י ), כִּי עִקַּר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה הוּא עַל - יְדֵי אַהֲבָה וָחֶסֶד שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה וּלְכָל טוֹב וְכַנַּ"ל:

Saturday, March 27, 2010

Parsha Shmini 5770 - In Front of God


Parsha Shmini 5770
Rabbi Ari Kahn

In Front of God

On the eighth day, all was prepared; the Mishkan was completed and ready for service. It was meant to be a glorious day. On this day a revelation was promised, a revelation that would convey a message of forgiveness to the entire nation, and most particularly to Aharon.[1]

ויקרא פרק ט, ו-ז
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’:
And Moshe said, 'This is the thing which God commanded that you should do, and the glory of God shall appear to you." And Moshe said to Aharon, "Approach the altar, and offer your sin offering, and your burnt offering, and make atonement for yourself, and for the people; and bring the offering of the people, and make atonement for them, as God commanded." (Vayikra 9:6-7)

The promise came to fruition as Moshe and Aharon blessed the people; the result was revelation and ecstasy:

ויקרא פרק ט, כג-כד
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
And Moshe and Aharon went into the Tent of Meeting, and came out, and blessed the people; and the glory of God appeared to all the people. And there came a fire out from before God, and consumed upon the altar the burnt offering and the fat; which when all the people saw, they said praise[2], and fell on their faces. (Vayikra 9:23-24)

Perhaps caught up in the holiness of the moment, Nadav and Avihu, two sons of Aharon, proceed to bring even more fire down from heaven:

ויקרא פרק י, א-ב
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’:
And Nadav and Avihu, the sons of Aharon, took each of them his censer, and put fire in it, and put incense on it, and offered strange fire before God, which he did not commanded them. And fire went out from before God and devoured them, and they died before God. (Vayikra 10:1-2)

Apparently, something went terribly wrong. In a stark reversal, the ecstasy turned to tears, the celebration to mourning, and the anticipated forgiveness to bitter punishment. Two of Aharon’s sons were suddenly dead. While the result of their actions is clear, the significance or cause of their demise is unclear: the Torah seems silent as to the cause of their sudden deaths. Rabbinic literature abounds with possible scenarios, each describing a different but equally terrible sin that was behind this punishment. From the verses themselves, we know that on a purely technical level they had brought an offering that was not called for; specifically, they offered incense which God had not instructed. Interestingly, the Midrash goes to great lengths to limit the scope of their guilt, stressing that their only indiscretion was the bringing of this incense:

מדרש רבה במדבר פרשה ב פסקה כד
בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סורחנן וכל כך למה להודיעך שלא היה עון בידם אלא זה בלבד.
In four places Scripture records both the death of Aharon's sons and their offence as well. And why all this? To inform you that they had no other iniquity to their account except this one alone. (Bamidar Rabbah 2:24)

The Midrash notes that every time the deaths of Nadav and Avihu are mentioned, the Torah never makes a negative value judgment nor does it label them as sinners in a general sense. In fact, the Torah uses the same term, time and again, when describing their deaths: “in front of God”.

מדרש רבה במדבר פרשה ב פסקה כד
אמר רבי אלעזר המודעי צא וראה כמה היא קשה מיתתו של בני אהרן לפני הקב"ה שכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סורחנן כל כך למה כדי שלא יתן פתחון פה לבאי עולם שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלים היה להם בסתר שעל ידי כן מתו וימת נדב ואביהוא לפני ה' א"ר יוחנן וכי לפני ה' מתו אלא מלמד שקשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחייהם דאביהם בהקריבם אש זרה לפני ה' ר' יוחנן דיפו בעא קומי ר' פנחס בר חמא בשם ר' סימון כאן את אמר לפני ה' לפני ה' ב' פעמים ולהלן את אמר על פני אהרן אביהם פעם אחד אלא מלמד שהוא קשה לפני הקב"ה כפליים מאביהם:
R. Elazar of Modiin said: 'Go forth and see how heavily the death of Aharon's sons weighed upon the Holy One, blessed be He; for on every occasion when He records their death He also records their offence. Why all this? So as not to afford any living being a pretext for maligning them, and so that people might not say that they had been secretly misconducting themselves and had died as a result of this.' "And Nadav and Avihu died before God:" Said R. Yohanan: 'Did they indeed die before God? No; but this teaches that the Holy One, blessed be He, is grieved when the children of the righteous depart from this world during the lifetime of their fathers.' "When they offered strange fire before God:" R. Yohanan of Jaffa inquired of R. Pinhas b. Hama, in the name of R. Simon: 'How is it that the phrase "before God" is used twice, while the phrase "before Aharon their father," which you find elsewhere, is used once? It teaches that the grief of the Holy One, blessed be He, was twice as keen as that of their father. (Bamidar Rabbah 2:24)

One of the most basic tenets of our belief is that all of mankind stands "in front of God" at all times: God is Omnipresent. Nonetheless, this phrase, used in this context, connotes a special proximity and intimacy with God. While death is tragic, to die "in front of God" sounds almost tantalizing.[3] And yet, it is this same description, “in front of God,” that caused the Midrash to admonish us to look no further, and not to ascribe any further indiscretion to these two sons of Aharon.[4]

We should note that this same phrase appears in the verses that immediately precede the tragedy; there, too a fire came "from in front of God" – to indicate God's acceptance of the offering.

ויקרא פרק ט, כד
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
And there came a fire out from before God, and consumed upon the altar the burnt offering and the fat; which when all the people saw, they said praise[5], and fell on their faces. (Vayikra 9:24)

The Mei Shiloch says that their deaths came from an excess of love of God, from an uncontrolled desire for intimacy with God.[6] Rebbi Nachman is quoted as saying that they were carried away by the holiness of the moment: after experiencing the revelation at the convocation of the Mishkan they felt an intense desire to embrace and be consumed by the divine, even though death would surely be the result.[7]

This approach is reminiscent Rashi's explanation of the demise of Ben Azzai, one of the four great scholars who entered pardes. Pardes was a mystical journey undertaken by four of the greatest sages of their time:

עין יעקב על מסכת חגיגה אות יא
תנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַּרְדֵס, אֵלוּ הֵן, בֶּן עַזַאי, בֶּן זוֹמָא, וְאַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, הִזָהֲרוּ שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ, מַיִם מַיִם. מִשּׁוּם דִּכְתִיב, (תהלים קא) "דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". בֶּן עַזַאי - הִצִיץ וַמֵת, וְעָלָיו הָכָּתוּב אוֹמֵר, (תהלים קטז) "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמַוְתָה לַחֲסִידָיו". בֶּן זוֹמָא - הִצִיץ וְנִפְגָע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (משלי כה) "דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֶכוֹל דַּייךּ, פֶּן תִּשְׂבַּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ". אַחֵר - קִצֵץ בַּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא - [נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְ]יָצָא בָשָׁלוֹם.
Our Rabbis taught: Four men entered Pardes, namely, Ben Azzai and Ben Zoma, Aher, and R. Akiva. R. Akiva said to them: 'When you arrive at the stones of pure marble, do not say, "water, water!" For it is written [Tehilim 101]: "He that speaks falsehood can not be exist before me." Ben Azzai cast a look and died. Of him Scripture says [Tehilim 116]: "Precious in the sight of God is the death of His devout ones." Ben Zoma looked and was struck. Of him Scripture says [Mishlei 25]: "Have you found honey? Eat as much as is sufficient for you, lest you be filled with it, and vomit it." Aher mutilated the shoots. R. Akiva (entered unscathed and) departed unscathed.

Rashi explains the death of Ben Azzai:

רש"י חגיגה דף יד/ב
הציץ - לצד השכינה:
ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו - הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור, ואף על פי כן אי אפשר שלא ימות משום שנאמר 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג):
He looked – at the Schechina.
"Precious in the sight of God is the death of His devout ones" – His death was difficult before God, for he died young, nonetheless it was impossible that he not die, for it says [Shmot 33] “For man cannot see Me and live”. (Rashi Talmud Bavli Chagiga 14b)

The implication is that Ben Azzai looked and beheld the Divine Shechina and therefore died, for “man can not see Me and live” – and if he looks – he will die. Ben Azzai, like Nadav and Avihu, beheld the Shechina and could not return to a pedestrian life. The pull of the Divine was like a magnet, too inviting, too intense; return to earthly life from such a spiritual plane is impossible.[8] This was explained to Moshe by God Himself: in the aftermath of the Golden Calf debacle, it seemed that the magnitude of their transgression would lead to the demise of the entire nation, but Moshe implores God, and gains favor and forgiveness for the nation. When Moshe senses that this is a moment of mercy, he seizes the opportunity and asks God:

ספר שמות פרק לג, יח-כג
וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
And he said, 'I beg You, show me Your Glory.' And He said, 'I will make all My goodness pass before you, and I will proclaim the name of God before you; and will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.' And he said, 'You can not see My face; for no man shall see Me and live.' And God said, 'Behold, there is a place by Me, and you shall stand upon a rock; And it shall come to pass, while My glory passes by, that I will put you in a cleft of the rock, and will cover you with My hand while I pass by. And I will take away my hand, and you shall see My back; but My face shall not be seen.' (Shmot 33:18-23)

Moshe asks for a higher level of revelation, and is told it would always be incomplete; human beings cannot assimilate a face-to-face encounter with the Divine. Pure spirituality negates the human condition, makes it an impossibility. Moshe learns that there are limits, barriers that will always exist between God and man. But Nadav and Avihu, like Ben Azzai generations later, forge ahead; they seek a greater degree of encounter than is humanly possible. They attempt to see God, to engage God in an impossible rendezvous. They cause the fire to emerge and consume them. Already at Sinai we are told of a near catastrophe, for there were those who looked when they should have averted their eyes.

ספר שמות פרק כד, א; ט-י
וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: ... וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
And he said to Moshe, 'Come up to God, you, and Aharon, Nadav, and Avihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from far away…' Then Moshe, and Aharon, Nadav, and Avihu, and seventy of the elders of Israel went up; And they saw the God of Israel; and there was under his feet a kind of paved work of a sapphire stone, like the very heaven for clearness. And upon the nobles of the people of Israel He laid not his hand; also they saw God, and ate and drank. (Shmot 24:1,9-11)

רש"י על שמות פרק כד, י
ויראו את אלהי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן.
They looked and glanced[9] and were guilty of an offence requiring death, but God did not wish to combine (their deaths) with the joy of the Torah. He waited (to carry out punishment) on Nadav and Avihu until the day of the consecration of the Mishkan. (Rashi, Shmot 24:10)

Here, once again, one of our foremost sages finds that Nadav and Avihu were, in fact, guilty of other transgressions. In this instance, this may be seen not as an additional, unrelated “sin”, but as an earlier incidence of the same transgression: Both at the foot of Mount Sinai and on the day of the consecration of the Mishkan, Nadav and Avihu attempted to see what they should not have seen, boldly going forward when they should have obeyed the boundaries of human experience.

What made them so bold? The details of their biographies may hold the answer. They were scions of an illustrious family, as we know: Their paternal grandparents, Amram and Yocheved, were leaders of the Jewish People in Egypt, and those leadership qualities were passed on to their father's generation, to Moshe, Miriam and Aharon. Their maternal ancestry was also quite impressive: Aharon's wife, Nadav and Avihu's mother, was a woman named Elisheva, and when her marriage to Aharon is recorded, the Torah shares some information that at first glance seems superfluous:

ספר שמות פרק ו, כג
וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:
And Aharon took Elisheva, daughter of Aminadav, sister of Nachshon, for his wife; and she bore him Nadav, and Avihu, Elazar, and Itamar. (Shmot 6:23)

Elisheva is described not only as her father's daughter but also as her brother's sister. Why is her brother's identity significant? Rashi, who was clearly perturbed by this oddity, illuminates the lesson we learn from this anomaly:

רש"י על שמות פרק ו, כג
אחות נחשון - מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה:
Sister of Nachshon – from here we learn that one who weds a woman should scrutinize (the character) of her brothers. (Rashi, Shmot 6:23)

Nachson was a leading member of the tribe of Yehudah.[10] But he is remembered primarily for boldly jumping into the sea as the Egyptians pursued them, and act which precipitated the splitting of the sea:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לז עמוד א
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: )הושע יב) סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל.
R. Yehuda said to [R. Meir]: That is not what happened; but each tribe was unwilling to be the first to enter the sea. Then Nahshon the son of Amminadav sprang forward and descended first into the sea; as it is said (Hoshea 12): "Ephraim encompasses me about with falsehood, and the house of Israel with deceit; but Yehudah yet rules (or, descends) with God." (Talmud Bavli Sotah 37a)

When all the others were afraid to jump into the water, Nachshon had no fear. He was brave and bold, and his faith in God was complete; into the water he leaped. To reward him for his unflinching faith and courage, he was the first tribe leader to bring an offering on the day the Mishkan was consecrated.[11] He was first to step up to the challenge of faith at the banks of the sea, and first to consecrate the Mishkan, first to bring a sacrifice and draw closer to God. Nadav and Avihu, nephews of Nachshon, were no less bold. They, too, hoped to forge ahead, to blaze a new trail to God. At the foot of Mount Sinai, they did not turn away from the Shechina. Once again, on the eighth day of the consecration of the Mishkan, they seek out the Shechina, leaping forward rather than obeying the natural lines of human experience, bringing incense that was not prescribed. They turn toward the Schechina; as a result, God embraces them. They leave behind their human limitations and form, and God takes them.

As readers, we are numb; if all they wanted was spirituality, proximity, intimacy with the Divine, then they got exactly what they wanted. Nonetheless, the result seems somehow unfair, unjust. Their "sin" was that they wanted to engage God, to be in front of God – to grasp the mystery.

And yet, even Moshe, the human being who above all others enjoyed such intimacy and proximity, was denied the very thing Nadav and Avihu sought to take by force. Even Moshe, the greatest prophet of the Jewish People, the man who stood with God for forty days and forty nights, who stepped outside of the physical limitations of the human form – even Moshe accepted the spiritual limitations that are part and parcel of humanity: It is impossible for man to see God’s "face"; humans may see God's “back”. Jewish tradition has always understood this limitation as anthropomorphism, as a metaphor that establishes and elucidates much deeper philosophical truths about human understanding, human experience and spirituality. According to the Talmud[12], what Moshe asked for was an explanation of theodicy, an answer to the age old question of why bad things happen to good people. Clearly, this would require a type of prescience and omniscience that is beyond human abilities – even for Moshe: the “face”, the entire, all-encompassing countenance of the future that provides a unified rationale for all of human history, cannot be seen; all we can see is the “back”. We have the ability to see God's attributes as we look back on human history and understand that God's Hand guided all the seemingly random events of the past.

The Talmud extends this metaphor, connecting it with another mystery of Jewish life: When Moshe saw "God's back", what he saw was the “knot of the tefillin” on the “back of God’s head.”

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א
והסרתי את כפי וראית את אחרי - אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין.
"And I will take away My hand, and you shall see My back." R. Hama b. Bizna said in the name of R. Simon the Pious: 'This teaches us that the Holy One, blessed be He, showed Moshe the knot of the tefillin.' (Talmud Bavli Brachot 7a)

While this seems quite fanciful, a profound lesson lies beneath the surface of the text. tefillin are worn high on the forehead behind the hairline; two straps lie on the chest, one near the right arm, and the other near the left. To the casual observer, it appears that the right side, identified with compassion, and left side, associated with judgment,[13] are independent. This is what might be learned regarding God's attributes if one were to see "God's face": The God of Compassion and the God of Judgment at odds with one another, as it were. Only when we see the knot of the tefillin, on the back of the head, do we realize that what seem to be two distinct attributes, the right and left, compassion and judgment, come from the same place. Although often seemingly independent, presented on two sides, they share a common origin, and are in fact one.[14] Similarly, while we may see Jewish history as a series of random events, while we may be unable to understand the wisdom of God's judgment, while we may not discern the connection between our personal or national history and God's trait of Compassion, this is because we are unable, as limited human beings, to comprehend "God's face." We are, as Jews, given the spiritual capacity to understand "God's back." We are reminded each day, by the knot of the tefillin, that all of God's attributes are a unified whole, and all of human history is guided by His wisdom.

Nadav and Avihu die, as they must. But is this a harsh and exacting judgment? They die precisely where they want to be: in front of God. They are taken – with a kiss and an embrace. Truly, God is one, and his Compassion and Judgment are one; they are intertwined and united.








[1] See Toldot Yitzchak, Vayikra 9:22.
תולדות יצחק ויקרא פרק ט פסוק כד
ותצא אש מלפני יי' ותאכל על המזבח את העולה, ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות שבאו לכפר על מעשה העגל, ירדה אש מן השמים לקבל אותם.
[2] Rashi directs us to the Targum who translates vayaronu as praise. The Recanati renders vayaronu "with songs (or praise) like the Levites."
ריקאנטי ויקרא פרק ט פסוק כד
וטעם וירא כל העם וירונו, בשירת הלוים, ועל כן תקנו [במנחה לשבת] יצחק ירנן.    
[3] The Megaleh Amukot, Parshat Vetchanan, aspect 90, says that they died "by God's kiss"; this description also highlights their proximity and intimacy with God at the moment of their death.
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן צ
נדב ואביהו מתו בנשיקה, בסוד וימותו לפני ה'.
[4] Presumably those commentaries who take this Midrash into account yet nonetheless point to any number of shortcomings as the reasons for the deaths of Nadav and Avihu, are trying to explain the underlying cause that led them to bring the "foreign fire".
[5] Rashi directs us to the Targum who translates vayaronu as praise. The Recanati says with songs (or praise) like the Levites.
ריקאנטי ויקרא פרק ט פסוק כד
וטעם וירא כל העם וירונו, בשירת הלוים, ועל כן תקנו [במנחה לשבת] יצחק ירנן.    
[6] Mei Shiloch Acharei Mot.
ספר מי השילוח - פרשת אחרי
ויהי אחרי מות שני בני אהרן כו', דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת כו', פי' בכל עת כמו בכל אוות נפשיך, היינו אחר שראית כי כל קדושת נדב ואביהו לא הצילם מגוון חטא בקרבתם לפני ה' כי הי' בעומקם תגבורת אהבה יותר מיראה,

[7] Likutei Halachot Hilchot nitilat yadayim l’seuda law 6.
ספר ליקוטי הלכות - הלכות נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו
 אבל אף - על - פי שקטרת גבה כל כך גם בו סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא שפגמו גם - כן בכלליות הזה מרבוי קדשתם העצומה מאד. בחינת בקרבתם לפני ה' וימתו. אבל אף - על - פי - כן פגמו מאד, כי עלו למעלה מעלה שלא ברשות ולא רצו להוריד עצמן למטה להמשיך הדעת מדור לדור. בבחינת חליפות הנ"ל. שזהו בחינת בגין דלא אנסיבו. וכמו שכתוב, ובנים לא היה להם. כי עקר ההתקשרות הנ"ל. הוא בסוד יחוד איש ואשה בקדשה שמשם המשכת כל הדורות שהם החליפות. והם סברו שיכולין להקטיר קטרת בלא תקון וכו'. על - כן מתו.

[8] The comments of the Maharsha to Chagiga 14b explain how Ben Azzai was enticed to proceed further than the others, yet he stops short of saying that Ben Azzai actually beheld the Shechina; that would imply that Ben Azzai was on a greater level than Moshe.
מהרש"א על חגיגה דף יד/ב
ובספר ישן מצאתי וז"ל נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלהות בן עזאי הציץ ומת מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמתי בדברים עליונים שהם יסודה והציץ באור הזהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מקרי הגוף באותה שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה וזו מעלה גדולה ע"כ נאמר יקר בעיני ה' גו' ולא כדברי המפרשים שראה שכינה ומת שנאמר כי לא יראני האדם וחי דאם כן עשיתם בן עזאי גדול ממשה רבינו עליו השלום.
[9] The word hititz is also found regarding Ben Azzai see Liquity Halachat Hichot Nedarim law 3.
ספר ליקוטי הלכות - הלכות נדרים הלכה ג
ובן עזאי ובן זומא היו צדיקים נוראים גדולים במעלה מאד, אבל פגמו בענין זה איזה שגיאה כל שהוא. ועל - כן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת. ולשון הציץ הוא שהסתכלו יותר מדאי שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא שנאמר בהם, בקרבתם לפני ה' וכו', שרצו להתקרב יותר מדאי ועברו על פן יהרסו וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהפגם של נדב ואביהוא וכן של בן עזאי ובן זומא היה שלא היו נשואים נשים, דהינו שלא רצו להשתדל לעסק בישוב העולם להשאיר דעתם הנורא למטה, כי סברו שצריכין להיות רק למעלה, אבל באמת אינו כן כנ"ל.:

[10] Bamidbar 1:7, 7:12, 10:14, Ruth 4:20.
[11] See Bamidbar 7:12, andRashi Vayikra 10:16,
במדבר פרק ז, יב
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:
רש"י ויקרא פרק י, טז
שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים, מפני הטומאה שנגעה בו נשרף. ויש אומרים, מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה (פסוק יב) ואכלוה מצות:
[12] Talmud Bavli Brachot 7a. The Talmud debates weather this request was granted.
[13] See Mishna Breurah 4:22.
משנה ברורה סימן ד, כב
ונותנו - כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין.
[14] See Pri Etz Chaim, Shaar Tefilin chapter 2.
ספר פרי עץ חיים - שער התפילין - פרק ב
הנה אח"כ נמשכין ממנה ב' רצועות, והם ח"ג, ומקיפין הראש, ונמשכין עד אחורי הראש, ושם אנו עושין קשר א', שהוא סוד התפארת, כי בו הוא קשור הכל כנודע, ואז נרשמת בו המלכות.