Twitter

Sunday, July 18, 2010

Parshat Vaetchanan 5770 - Why Couldn’t Moshe Enter the Land of Israel?


Parshat Vaetchanan 5770

Rabbi Ari Kahn

Why Couldn’t Moshe Enter the Land of Israel?

Parshat Vaetchanan starts with a prayer - Moshe’s plea that he be permitted to cross the Jordan and enter the Promised Land:

דברים ג :כג- כה

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה’ אלקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:
And I pleaded with God at that time, saying, Almighty God, You have begun to show Your servant Your greatness, and Your mighty hand; for what god is there in heaven or earth, that can do Your works or has Your might? I beg You, let me go over, and see the good land that is beyond the Jordan, that goodly mountain region, and the Levanon. (Devarim 3:23-25)

But Moshe was rebuffed, his plea rejected:

דברים ג: כו-כט

וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:
But God was angry with me for your sakes, and would not hear me; and God said to me, Let it suffice you; speak no more to me of this matter. Go up to the top of Pisgah, and lift up your eyes westward, and northward, and southward, and eastward, and behold it with your eyes; for you shall not go over this Jordan. But charge Yehoshua, and encourage him, and strengthen him; for he shall go over before this people, and he shall cause them to inherit the land which you shall see. So we remained in the valley opposite Beit-Peor. (Devarim 3:26-29)

Moshe will not enter the land; his feet will not cross the Jordan, but his eyes will behold the land from afar. But that is not all that he is told: The rejection is verbose, not a simple “no”. The other elements that are introduced leave us confused: Moshe tells the people that God was angry with him “for their sake” (verse 26). This seems to be a strange way to recount history. Moshe’s punishment and death is described a number of times in the Torah, as an outcome of Moshe’s own actions, his own indiscretion:

במדבר כ: י-יב

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
And Moshe and Aharon gathered the congregation together before the rock, and he said to them, Hear now, you rebels; must we fetch you water out of this rock? And Moshe lifted up his hand, and with his rod he struck the rock twice; and the water came out abundantly, and the congregation drank, and their beasts also.
And God said to Moshe and Aharon, Because you did not believe me to sanctify me in the eyes of the People of Israel, therefore you shall not bring this congregation into the land which I have given them. (Bamidbar 20:10-12)

במדבר כז: יב-יד
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:
And God said to Moshe, Go up this Mount Avarim, and see the land which I have given to the People of Israel. And when you have seen it, you also shall be gathered to your people, as Aharon your brother was gathered. For you rebelled against My commandment in the desert of Zin, in the strife of the congregation, to sanctify me at the water before their eyes; that is the water of Merivah in Kadesh in the wilderness of Zin. (Bamidbar 27:12-14)

On two occasions God tells Moshe he will not enter the land due to his sin in the episode known as the “Waters of Contention”. It seems strange that Moshe says to the people that it is their fault, and not his own, which has brought his tragic fate upon him.

This is not the only place in the Book of Devarim where Moshe refers to his punishment and introduces the role of the masses. While giving a retrospective of the sin of the spies Moshe states:

דברים א: כב-לח
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה’:  גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:
And you came near me every one of you, and said, We will send men before us, and they shall search us out the land, and bring us word again by which way we must go up, and to what cities we shall come… And God heard the voice of your words, and was angry, and swore, saying, Surely there shall not one of these men of this evil generation see that good land, which I swore to give to your fathers, save Calev the son of Yefuneh; he shall see it, and to him will I give the land that he has trodden upon, and to his children, because he has wholly followed God.  Also God was angry with me for your sakes, saying, You also shall not go in there. But Yehoshua the son of Nun, who stands before you, he shall go in there; encourage him; for he shall cause Israel to inherit it. (Devarim 1:22, 34-38)

While we accept the word of Moshe completely, it seems difficult to take his statements at face value in light of the seemingly contradictory statements made by God regarding the reason Moshe was punished. We are therefore left with a quandary: are we meant to reinterpret the word of God or the words of Moshe?

The rabbinic/midrashic sources are themselves at conflict regarding the reason for Moshe’s death outside the borders of the Land of Israel. One midrash relates Moshe’s punishment to an incident that had transpired years before:

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ח

דבר אחר: אמר רב לוי: אמר לפניו ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין גבירתו אומרת (בראשית לט) ראו הביא לנו איש עברי וגו' ולא כפר אלא (בראשית: מ) גנב גנבתי מארץ העברים נקבר בארצו מנין שנא' (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב) איש מצרי הצילנו מיד הרועים והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו.
Another explanation: R. Levi said: Moshe said to God: 'Master of the Universe, the bones of Yosef are entering the Land, and am I not to enter the Land?! The Holy One, blessed be He, answered him: 'He who acknowledged his native land is to be buried in that land but he who did not acknowledge his native land does not merit to be buried in his land. Whence do we know that Yosef acknowledged his native land? His mistress exclaimed of him, “See, he has brought in a Hebrew, etc.” (Bereishit 39:14); and he did not deny it, but in addition said, “For indeed I was stolen away out of the land of the Hebrews (Bereishit 40:15); he is to be buried in his native land. Whence do we know this? For it is said, “And the bones of Yosef, which the Children of Israel brought up out of Egypt, they buried in Shechem (Yehoshua 24: 32). ‘But you who did not acknowledge your native land will not be buried in that land.’ When was this? When the daughters of Yitro said, ‘An Egyptian delivered us from the hand of the shepherds (Shmot 2: 19), and Moshe heard and kept silent; therefore he is not to be buried in his land. (Midrash Rabbah Devarim 2:8)

Moshe’s punishment is attributed to his failure to identify himself as an Israelite. This tradition is not necessarily irreconcilable with God’s explanation of the punishment: we may say that Moshe’s death in exile was due to the episode with the rock, but this would not necessarily have precluded his remains from being brought to Israel for burial.[1] This Midrash explains why Yosef merited having his remains buried in Israel, while Moshe did not. And yet, this midrashic tradition poses a much greater challenge: While we may understand Moshe’s burial, we are no closer to understanding his death. According to this midrashic approach, long before Moshe assumed the mantle of leadership he was destined to fail, destined to lead the people up to the Holy Land – and no further. He was destined to remain in exile, even after death.

Another Midrash attributes Moshe’s punishment to another episode that transpired before he became leader: Moshe demurred and did not immediately answer God’s call to assume leadership. As quid quo pro for refusing to take up the reigns of leadership, Moshe will eventually lose his leadership position.[2]

According to another Midrash, Moshe pleaded with God that the nature of the sin for which he was punished be revealed to all:

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ו

כך אמר משה רבש"ע תכתב חטיה שלי לדורות שלא יהיו ישראל אומרים זייף משה בתורה או אמר דבר שלא נצטווה וידעו שלא היה אלא על המים הרי בעת ההיא לאמר.
Moshe said before God: 'Master of the Universe,  let my actual sin be written down for future generations that Israel may not say, "Moshe falsified something in the Torah" or, "he spoke something which he had not been commanded"; and they shall know that it was merely because of the water [that I was punished].’ Thus [it is written], “…at that time, saying…”  (Midrash Rabbah Devarim 2:6)

Here, the reason for Moshe’s death is clearly, unequivocally associated with the “Waters of Contention”. Ironically, Moshe’s request that his sin be clearly revealed to all was confounded by his own words. On two separate occasions Moshe seems to lay blame on the people: in last week’s parsha, Devarim, when he states “Also God was angry with me for your sakes, saying, You also shall not go in there” (1:37), and again in this week’s parsha, Vaetchanan, “But God was angry with me for your sakes, and would not hear me; and God said to me, Let it suffice you; speak no more to me of this matter.” (3:26)

Some commentaries understand these two statements as communicating the same idea – Moshe is placing the blame on the people.[3] However, the two statements do not actually say the same thing.[4] The context of the earlier soliloquy is Moshe’s recounting of the sin of the spies, which pre-dated the Waters of Contention episode by approximately thirty-nine years. As a result of this sin the entire generation will perish in the desert, and the day on which it was committed lives on in infamy[5] throughout Jewish history. Perhaps Moshe’s re-telling of these events, and the association he makes between the sin of the spies and his own fate, are meant to provide a larger context: Had the spies not sinned, there would not have been a forty year period of wandering in the desert. The same people who left Egypt would have entered the land thirty-nine years earlier - with Moshe leading the way. They would never have experienced the shortage of water, and the rock never would have been struck.[6]

The Seforno[7] takes this idea even further: Not only was that generation told that they would spend their remaining days in the desert, watching the years pass by as the entire generation died out, they were also told that the decree would not end there. The day of the sin of the spies would be a day of mourning throughout the generations. This idea is mentioned in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
Rabbah said in the name of R. Yochanan: That night was the night of the ninth of Av. The Holy One, blessed be He, said to them: You have wept without cause, therefore I will set [this day] aside for weeping throughout the generations to come. (Talmud Bavli Ta’anit 29a)

Similarly, when the tragedies in the desert are recounted in the book of Tehilim, an echo of this same decree is included:

תהלים קו: כד-כז
וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
And they despised the pleasant land, they did not believe his word; And they murmured in their tents, and did not listen to the voice of God. And He lifted up His hand against them, to make them fall in the wilderness; And to make their seed fall among the nations, and to scatter them throughout the lands. (Tehilim 106: 24-27)

Not only will they die in the desert, but their descendents will be scattered: One day, centuries later, the Temple will fall and the Children of Israel will be exiled - all because of the sin of the spies. The Seforno sees all three catastrophic events – the forty years of wandering and the replacement of the generation of the Exodus, Moshe’s death, and the destruction of the Beit haMikdash - as consequences of the sin of the spies. Moshe could not enter the Land of Israel because of the sin of the spies and the consequences of that sin;[8] according to the Seforno, had Moshe entered the land, there would never – could never - have been an exile.[9] [10]

The Ohr haChaim[11] takes this same approach to its inescapable conclusion: Had Moshe entered the Land, the Temple would have been built – and could never have been destroyed; such was the spiritual power of Moshe.[12] Had the Jews sinned despite this spiritual center, God would have destroyed the people, while the building would have remained standing, intact and unscathed. God did not allow Moshe to enter the Land so that He could take out his “anger” on the building, on the stone and mortar of the Beit haMikdash, rather than on the people who had transgressed. The people would be exiled, not annihilated. Thus, Moshe rightly explains, his own punishment was “for your sakes.” [13]

The Malbim envisions what might have been: Had Moshe led the people into the Land of Israel, he would have ushered in the Final Redemption, the culmination of human history - the “End of Days.”  All of humankind would have been impacted by the enlightenment of the Messianic Age that would have ensued. Apparently, God knew then what we know only in hindsight: neither the Jews nor the pagans were ready. Our spiritual development was still in its infancy.[14]

When the generation that left Egypt sinned in the episode of the spies, it became abundantly clear that they were not on the moral and ethical level that would allow them to enter the Holy Land; they were unprepared for the Messianic Age, undeserving of the Messiah. At that moment, they proved that they were unworthy of Moshe’s leadership. Moshe remains in exile – because of them, because of their spiritual immaturity.[15] There was one last hope, one last chance for Moshe’s fate to be changed: If the new generation would have more faith than their parents, if this new generation that would enter the land had proven itself worthy of Moshe’s leadership, the decree could have been rescinded. Tragically, this was not the case. When the generation of the children repeats the complaints of their parents, Moshe hits the rock, and they, too, are denied Moshe’s presence as their leader[16] and savior.[17]

Moshe, for his part, would have been willing to enter the Promised Land in a non-leadership position. As we saw at the outset, leadership was never high on Moshe’s “to do” list. He was never interested in the power or the prestige that came with the job, had never sought out the spotlight. Perhaps, he thought, he might pass the leadership position on to Yehoshua – which was the first item on his agenda when God informed him of his imminent demise – and enter the Land of Israel as a private citizen,[18] a retiree, “leader emeritus.” He was very clearly told that this was impossible.[19]

There is one further[20] consideration[21] regarding Moshe’s “punishment” that we should consider:[22] Moshe was the leader of the generation that left Egypt and never quite made it to Israel. The entire generation arrived at the cusp, stood poised on the border, but did not cross over. Ultimately, Moshe was part and parcel of that generation; if his flock remained behind, Moshe, too, must remain with them. Truly, “for their sakes” he remained behind, remained with his people in every way, sharing their fate.[23]

It is a basic tenet of our faith that Moshe, together with all those who did not merit entering the Land of Israel - both in Moshe’s generation and throughout the ages - will arise from their resting places and inherit their place among the People of Israel in the Holy Land. When the Temple is finally rebuilt, it will be everlasting, as it was always intended to be, and the Messianic Age will bring true enlightenment to us all. May we be worthy of it, speedily, in our days!


[1] The Midrash Tanaim 31:14 labels God’s position as a “decree”: it was decreed was made that Moshe could not enter - alive or dead.

מדרש תנאים לדברים פרק לא:יד

אמר לו הקב"ה משה משה לא כבר אמרתי לך (ג כו) לא תוסף דבר אלי עד כמה אתה מתחנן גזירה היא מלפני שלא תכנס לארץ ישראל לא בחייך ולא במותך הן קרבו ימיך למות:
[2] Mechilta d’Rashbi 3:8.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ג פסוק (ח)

כך כבש הקב"ה למשה ששה ימים ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח. נשבע לו הקב"ה שלא יכנס לארץ ישראל שנא' לכן לא תביאו וגו' (במ' כ יב).
[א"ל הק' משה] גלוי וידוע לפני שאתה תרע[ה את עמי יש'. אמר משה] [וה]שיב לפני המק' איני יכ' שלח נא ביד תשלח (שמ' ד יג) אמר לו [הק' אתה או' שלח נא] [ב]יד תשלח הרי יהושע תלמידך ומשרתך וגידול ידך הוא [יכניס את יש' לארץ אתה] [א]ין אתה נכנס עמהן השיב משה לפני המק' ואמר [רבונו של עולם אתה או'] [לי] רד למצרים והוציא את עמי בני ישראל בודיי אני שליח ואני [...] [אל]א שזו השליחות שאתה שולח אותי יש בה שתי שליחות ר[בוני...] [יפה] שליחות בשני בני אדם ולא באחד כענין (זה) שנ' טובים הש[נים מן האחד] (קה' ד ט) [...] כך על פי שנים עדים וג' (דב' יט טו).
[3]  For example, see Rabbenu Bachya, Bamidbar 20:8, who mentions both these verses in one breath, and reconciles them with the Waters of Contention.
רבנו בחיי על במדבר פרק כ פסוק ח
ועל דרך הקבלה החטא היה במלת פעמיים ועם זה נסתלקו כל הקושיות וניתרו כל הקשרים. וביאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות לג, כא) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. וביאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמיים כנגד הצור וה', שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש ה' לעיני בני ישראל, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג, כו), וכתיב (שם א, לז) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא חס ושלום תשש כוחו, וזהו החטא כי היה מיעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום פי ה' (שמות יז, א):
[4] See the Drashot Haran, the ninth Drasha, who insists that the two verses have two separate meanings, also see the Haemek Davar cited below.
דרשות הר"ן - הדרוש התשיעי
 וזה שאמר הכתוב ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. ובסדר אלה הדברים אמר: גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. ואין פירוש שני המקראות [האלה] אחד.
[5] See Rashi Psalms 106:27.
רש"י תהלים פרק קו כז
 ולהפיל זרעם בגוים - מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית שהרי ליל ט' באב בכו ואמר הקדוש ברוך הוא הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות:
[6]  When the rock was struck Moshe was accused of not having faith in God, a suggestions which at face value seems preposterous, it is noteworthy that in Dvarim, right before Moshe blames the people for causing his demise, Moshe observes that the people did not have faith. “Yet in this thing you did not believe the Lord your God” 1: 32. Perhaps knowing that they did not have faith is what required Moshe to act in a way which would instill faith; by speaking to the rock, when Moshe failed he was therefore accused on “not having faith”. See the comments of the Taz D’varim 3:26.
פרוש הט"ז על התורה - דברים פרק ג פסוק כו
למענכם, בשבילכם אתם גרמתם לי כו'. קשה הא מפורש לעיל יען לא האמנתם בי להקדישני ולמה תלה כאן בישראל, וי"ל דהטעם שהיו צריכים להקדיש שם הקב"ה בשבילם כמו שפירש"י בפ' חקת שיאמרו מה סלע זה ק"ו אנו ואילו לא היו אומרים ולמה העליתונו ממצרים לא היו צריכים לקדוש השם הזה:

דברים פרק א:לב
 וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם:
[7] Seforno Dvraim 1:37.
ספורנו דברים פרק א פסוק לז
גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם יד, כח). והדבור באזניו בזה היה באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז (שם ג). ולכן ספר ענין מיתתו אף על פי שלא היה עד סוף ל"ח שנה אחרי כן והגיד אותו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה (להלן פסוק לה) ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז (פסוק לט) יהיה שהיתה הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות (תהילים קו כו - כז) וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם כו' (יחזקאל כ. כג). ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו (תהילים קו. לב מ):

[8] See Rambam Beit Habichira 4:1; Rav Yehuda Cooperman, Kedushat Pshuto Shel Mikra (Jerusalem: Mosad Harav Kook, 2009) volume 2, pp 398ff.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו', ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים, ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים.
[9] See the commentary of the Seforno, Devarim 3:25,26.
ספורנו דברים ג: כה-כו
אעברה נא. להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה:
ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם:
ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם:
[10] See the commentary of the Seforno to Bamidbar 1:2, and  10:35, had Moshe led the people to Israel directly from Sinai, the conquest would have been miraculous, with no war, no bloodshed.
ספורנו במדבר פרק א פסוק ב
שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה
ספורנו במדבר פרק י פסוק לה
קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט):
[11] Ohr Hachaim D’varim 1:37.
אור החיים, דברים א: לז
גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. קשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגליםוהנכון הוא על פי דבריהם ז"ל (תענית כ"ט א) שאמרו בפסוק (במדבר י"ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט' א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז"ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק וצא ולמד משירת האזינו, ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים באמצעות קידוש ה' הגדול והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים:
[12] Based on Talmud Bavli Sotah 9a. See the Alshech on Bamidbar chapter 14.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד א
זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם; דוד - דכתיב: )איכה ב( טבעו בארץ שעריה, משה - דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו.
This alludes to Moshe and David over whose works [in erecting a Sanctuary] their enemies had no power. Of [the Temple planned by] David, it is written: Her gates are sunk in the ground. With regard to Moshe the Master said: After the First Temple was erected, the Tent of Meeting was stored away, its boards, hooks, bars, pillars and sockets.
אלשיך במדבר פרק יד
אך עתה בעונותינו, בנפשנו נביא לחמנו על יד החרבן. והוא מאמרם ז"ל, כי אם היה משה נכנס עם ישראל לארץ לא היה גלות (עי' סוטה ט א). וידוע כי על ידי מרגלים לא נכנס. כמו שאמרו ז"ל (פרק חלק) [דברים רבה ב ה] שנשאר להביא עמו דור המדבר משל וכו':

[13] See Rav Yonatan Eybshitz, Ahavat Yahonatan, D’varim 3:26.
ספר אהבת יהונתן על דברים פרק ג פסוק כו
ויתעבר ה' בי למענכם. יש לפרש כי אלו בא משה לא"י לא היה בית המקדש נחרב כי היה בנה אותו משה ומשה לא מת ולא נתבטל' מעשי ידיו בחייו ולכך אמרו במדרש דהמשכן לא נרקב ולא נתבט' רק נגנז וה' היה שופך ח"ו חמתו על ישראל ולא על עצים ואבנים ולכך לטובת ישראל לא שמע ה' בקול משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם גם נראה מה שביקש משה לכנוס לא"י כמאמר חז"ל לקיים המצות התלויות בארץ ודאי אם מחשבתו לקיים מצות ואינו יכול לקיימם פשיטא דיש לו שכר דאל"כ מה יעשה העני שאין לו בית למזוזה ושדה לפאה וכדומה רק כל מגמת משה היה לזכות ישראל להרגילם לקיימם ואם הוא יזרזם יקיימו ביותר וזהו פירש מה דאמרו במדרש הרבה מצות שנצטוו ישראל אכנס כדי שיתקיימו על ידי דייקא אמנם לפני הקב"ה היה גלוי וידוע דאף דיוכיחם משה מ"מ לא יעשו כראוי ולא יהיה להם תירוץ ויהיה חטאם ביותר אם יסרבו דברי משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:
גם ידוע כי ענין משה היה שהכה לסלע כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל שהסלע שומע בקול דברי משה וישראל ממרים ולכך הכה שגם ישראל על ידי יסורין ישובו אל ה' וזהו מאמרו שמעו נא המורים המן הסלע נוציא מים הלא יהיה עליכם קטרוג ולכך לא חס משה על עצמו רק בשביל ישראל והקב"ה כעס על אשר לא האמין כי אדרבה ע"י כן היו ישראל לוקחין מוסר וחוזרין בתשוב' וזהו מאמרו להקדישני כי יאבו לשמוע ויאמרו אם הסלע נכנע לקול דבריך איך לא נשמע אנו וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:
[14] See Malbim, Torah Ohr Bamidbar 14:
מלבים -תורה אור במדבר פרק יד
כי קודם חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש והיתה אז גאולה שלמה ותקון הכללי שלא היה המקדש נחרב לעולם ולא היה עוד שום גלות כמ"ש חז"ל במדרשיהם, אמנם תקון הזה לא היה אז רק לישראל לבד לא לכל העולם, אולם אחר חטא המרגלים שנגזר אז על משה שלא יכנס לארץ כמ"ש חז"ל שנקבר משה בח"ל כדי שיביא עמו דור המדבר לעת"ל, ויהושע הכניסם לארץ והכבוש לא היה נסיי ע"י ה' רק ע"י מלחמות כמ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם יהושע בן נון וכו' אותו חזק כי הוא ינחילנה, ר"ל בדרך טבעי לא בדרך נסיי וע"כ לא הגיע אז עת התקון הכללי המקווה שיהיה לעתיד ונשארו הרבה עממין שלא כבשו
[15] Malbim, Bamidbar 20, states that the sin of hitting the rock is insufficient to explain the enormous punishment that Moshe suffered; rather, he posits that Moshe’s death had already been decreed with the sin of the spies.
מלבים במדבר פרק כ
ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ"ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו' זולתי כלב בן יפונה וכו' ואח"כ אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו' וטפכם אשר אמרתם וכו' שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם
[16] Malbim, ibid.
מלבים, במדבר פרק כ
ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ הי' אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת"ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכנוס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז' אומות נופלים חללים שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' כמו שפרש"י בפ' דברים עמ"ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות, ושהמקדשות יחרבו מה שא"א אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ"ש בפ' שלח בתורה אור שם בארך ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז"א בפ' דברים גם בי התאנף ה' גם אתה לא תבוא שם, ובכ"ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז"ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי"כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה' ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה' ובמשה עבדו, ראה ה' שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז"ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ"ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:
[17] Malbim, Devarim 3:26.
מלבים על דברים פרק ג פסוק כו
ויתעבר ה' בי למענכם, כבר בארתי (בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ"ש בפ' דברים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ"ש רש"י ע"פ חז"ל למעלה (דברים א' ח') על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה' לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ"ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לארץ ישראל אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ"ש בהתו"ה פ' שלח בארך), ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז"א שם גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ"ז לא הי' אז גז"ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה' בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע"י משה, אבל ע"י מי מריבה שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה' שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז"ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא"י

[18] For a tragic midrashic reconstruction of the dialogue between Moshe and God regarding Moshe’s desperate desire to somehow enter the land as leader or layman, alive or dead, for even a brief period of time, see Otzar Midrashim Eizenstein page 356.
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שנו ד"ה וכשהגיע יומו של
וכשהגיע יומו של מרע"ה ליפטר מן העולם א"ל הקב"ה הן קרבו ימיך למות, אמר לפניו רבש"ע אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות, לא אמות כי אחיה וגו', א"ל הקב"ה רב לך עד פה תבוא ולא תוסיף, קרא את יהושע ואצונו, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אני מת? אם בשביל כבודו של יהושע יכנס יהושע לשררה ואני אצא. א"ל הקב"ה ותעשה לו כמו שהיה עושה לך? א"ל הן. מיד הסכים משה והלך אחר יהושע וקרא לו רבי יהושע, נתיירא יהושע מאד וא"ל ולי אתה קורא רבי! א"ל מרע"ה ליהושע רוצה אתה שאחיה ולא אמות? א"ל הן, א"ל ולא טוב לך שלא אמות באופן כזה? ואם יקשה בעיניך שום דבר אני מלמדך, אבל קבל עליך שאחיה ואעשה לך כמו שהיית עושה לי. א"ל יהושע למרע"ה כל מה שתגזור עלי אני מקבל בשביל שאראה פניך. והתחיל מרע"ה לעשות ליהושע כל הכבוד שהיה עושה לו יהושע. כיון שנכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן שנאמר וירא ה' באהל בעמוד ענן והפסיק בין משה ליהושע, יהושע מבפנים ומרע"ה מבחוץ. כיון שראה כך אמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. התחיל משה לתבוע אותו בפיו ואמר לפניו רבש"ע מה חטא בידי כדי שאמות? א"ל הקב"ה הן, מחטאו של אדם הראשון שכתוב בו הן האדם היה כאחד ממנו לפיכך אתה מת. א"ל רבש"ע לשוא דשו רגלי בערפל ולשוא רצתי לפני בניך כסוס? א"ל כבר קנסתי מיתה על אדם. א"ל רבש"ע אדם הראשון מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה ואני לא עברתי. א"ל הרי אברהם קדש שמי בעולם ומת, א"ל יצא ממנו ישמעאל וכו'. א"ל הרי יצחק בנו שפשט צוארו ע"ג המזבח, א"ל יצא ממנו עשו וכו'. א"ל הרי יעקב שיצאו ממנו י"ב שבטים ולא הכעיסוני, א"ל לא עלה לרקיע ולא דשו רגליו בערפל ולא דברת עמו פנים אל פנים ולא קבל התורה מידך, א"ל הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. אמר לפניו רבש"ע שמא יאמרו ישראל אלולי מצא במשה דברים רעים לא היה מסלקו מן העולם, א"ל כבר כתבתי בתורתי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, א"ל שמא יאמרו בקטנותי עשיתי רצונך ובזקנותי לא עשיתי רצונך, א"ל כבר כתבתי על אשר לא קדשתם אותי. א"ל רבש"ע אכנס לא"י ואחיה שם שתי שנים או שלש ואמות, א"ל גזרה היא מלפני שלא תכנס לשם. א"ל אם לא אכנס בחיי אכנס במותי, א"ל לאו. א"ל רבש"ע כל הכעס הזה עלי למה? אמר לו על אשר לא קדשתם אותי. א"ל מרע"ה כתיב כל אלה יפעל אל וכו' ואתה מתנהג עם בריותך במדת רחמים פעם אחת ושתים ושלש, ואני עון אחד יש לי ואין אתה מכפר לי, א"ל הקב"ה משה שש עונות בידך ולא גליתי לך שום אחד מהם: בתחלה אמרת לי שלח נא ביד תשלח, שנית ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, שלישית לא ה' שלחני, רביעית ואם בריאה יברא ה', חמישית שמעו נא המורים, ששית והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו רבש"ע ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם, א"ל אני לא הזכרתי אבותם, א"ל רבש"ע כמה פעמים חטאו ישראל והתחננתי והתפללתי עליהם לפניך ומחלת להם ולי לא תמחול, א"ל אין דומה גזירת צבור לגזירת יחיד, ועוד עד היום היתה השעה מסורה בידך. מיד התחיל לדבר תפלות ותחנונים
[19] See Malbim, ibid.
מלבים על דברים פרק ג פסוק כו
אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג"כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים:
[א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע"י קדושת א"י וע"י קיום מצותיה אמר לו ה' רב לך, ר"ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמן שום מעלה יתירה ע"י כניסתך לא"י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא"י וההנהגה תהיה ע"י תלמידו וגם זה נכלל במ"ש רב לך, [ג] באר הענין במ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנה ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה' על ששלח את המרגלים ועי"כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ"ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר"ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם, וא"כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה' שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ"ז היה המקדש נבנה תיכף ע"י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא"כ כשנבנה המקדש שלא ע"י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים
[20] There may be another consideration: God decreed that the entire generation would perish, and God also decreed that Moshe would die. Had Moshe succeeded in changing his own death sentence, it would have seemed less than fair that he did not do the same for the others. Did he not pray hard enough on their behalf? Was God “guilty” of favoritism? The Siftei Kohen Dvarim 3:26 teaches that Moshe was offered the option of saving only himself – and rejected it out of hand.
שפתי כהן על דברים פרק ג פסוק כו
עוד אמר במדרש (ספרי פרשה זו ד') אותה שעה נתמלא עליו עברה עד שפתח משה ואמר ויעבור ה' על פניו, מיד נתקררה דעתו של הקב"ה אמר לו שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל, לבטל שתיהן אי אפשר, אם תרצה לחיות יאבדו ישראל, אמר משה אלף ממשה יאבדו ואל יאבד אחד מישראל. זהו למענכם כדי שתהיו קיימים:
[21] There are other sources that speak of God having made a vow which could not be broken. See Midrash Rabbah  D’varim 2:8, and Siftei Kohen, above.

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ח

ה' אלהים אתה החילות אמר לפניו רבש"ע למה איני נכנס לארץ מפני שאמרתי (במדבר כ) שמעו נא המורים אתה הוא שאמרת תחלה למשמרת לאות לבני מרי, ד"א אתה החילות אמר רבי ראובן אמר משה לפני הקב"ה למה את עושה לי כך אתה התחלת לבא אצלי מנין שנא' (שמות ג) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה א"ל משגדלת אותי אתה מורידני מגדולתי אמר לו הקב"ה והרי נשבעתי אמר לפניו רבש"ע אתה החילות כשבקשת לא חללת השבועה לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך שנא' (שמות לב) וינחם ה'.
[22] The Netziv, D’varim  3:26, opines that Moshe explained that his punishment was not “because of” the Jewishh Peoople, but “for the benefit” of the Jewish People: Moshe stayed with them in exile in order to protect the Jews from the destructive power of Peor – and the verses that give the geographical context for Moshe’s speech are far more than mere landmarks; they explain why Moshe must remain “in the valley opposite Beit-Peor.”
העמק דבר, דברים ג: כו
למענכם. אינו כמו משמעות בגללכם שהוא בסיבתכם אלא למענכם משמעו לטובתכם ולא נתבאר טובה זו מה היא. אבל ממה שסמך ענין לזה המאמר ונשב בגיא מול בית פעור שאינו ענין לכאן למדו חז"ל במדרש והובא בתוס' סוטה ספ"א דע"ז פעור היה משוך הרבה את ישראל לעבודתה כדתני' בספרי פ' בלק. אבל כת משה רבינו היה נגד ע"ז פעור להחליש כחה כן בחייו וכן אחר מותו היה קבר משה לסגלה וכמש"כ בפ' ברכה בברכת שבט גד. ונמצא זה שנשאר משה בעה"י מקור טומאת ע"ג היה לטובה לב"ג וב"ר וכן לשאר שבטים שלא יכשלו בבואם לשם. ומשום זה סיים משה שאחר שנשארתי בעה"י ישבנו בטח בגיא מול בית פעול ע"פ טעם שיבואר עוד להלן ד' מ"ולמאי בחרו באותו מקום דיקא באותה שעה ולא הזיק לאחד מהם:
[23] See Midrash Rabbah D’varim 2:9, Chizkuni D’varim 3:26.

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ט

כי לא תעבור את הירדן הזה, אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באין עמך א"ר לוי למה"ד לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה אמר אם אומר אני האירו לי שאקבץ מעותי אין בריה משגחת עלי מה עשה נטל זהוב אחד והשליך בתוכם והתחיל צווח ואומר האירו לי זהוב אחד היה לי ונפל ממני כאן והאירו לו מה עשה משנטל את הזהוב אמר להן בחייכם המתינו לי שאלקט את המעות וליקטן בזכות הזהוב נתלקטו המעות כך אמר לו הקב"ה למשה אם נקבר אתה אצלם במדבר הן באים בזכותך ואת בא בראשם שנאמר (דברים לג) וירא ראשית לו וגו' ויתא ראשי עם.
חזקוני, דברים ג: כו
ויתעבר ה' בי למענכם - אמר הקב"ה למשה אם אתה עובר בארץ יאמרו מה שנגזר על דור המדבר שלא ליכנס לארץ היינו לפי שאין להם חלק לעולם הבא ואם תכנס לארץ בתפלתך יאמרו לא חש משה אלא על עצמו אלא תיקבר אצלם ותביא עמך לעתיד היינו ויתא ראשי עם.

Monday, July 12, 2010

Parshat Dvarim 5770 - Og


Parshat Dvarim 5770

Rabbi Ari Kahn

Og


To a large extent, the book of Dvarim is a retrospective of events and laws taught in previous sections of the Torah. For this reason, the book is often called Mishneh Torah or Deuteronomy, which both mean 'repetition of the law'. The book begins by outlining the time, place and context of what is to follow.

דברים א: א -ה
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
These are the words which Moshe spoke to all Israel on the other side of the Jordan in the wilderness, in the Aravah opposite the Red Sea, between Paran, and Tophel, and Lavan, and Hazerot, and Di-Zahav, eleven days’ journey from Horev by way of Mount Se'ir to Kadesh-Barnea. And it came to pass in the fortieth year, in the eleventh month, on the first day of the month, Moshe spoke to the people of Israel, according to all that God had given him in commandment to them. After he had slain Sihon the king of the Amorites, who lived in Heshbon, and Og the king of Bashan, who lived at Ashtarot in Edre'i. On the other side of the Jordan, in the land of Moav, Moshe deigned to explain this Torah, saying: (D’varim 1:1-5)

The time is the fortieth year after the Exodus, the place is Transjordan, and the context is the aftermath of the battles with Sichon and Og - battles that were won and described in the Book of Bamidbar.

במדבר כא: לג-לה
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ:
And they turned and went up by the way of Bashan; and Og the king of Bashan went out against them, he and all his people, to the battle at Edre'i. And God said to Moshe, 'Fear him not; for I have delivered him into your hand, and all his people, and his land; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived in Heshbon.' So they struck him, and his sons, and all his people, until none was left alive; and they possessed his land. (Bamidbar 21:33-35)

In preparation for the battle against Og, Moshe is told not to be afraid. What is it about this particular battle, more than any other struggle or task, that fills Moshe with fear? The re-telling of these events in the Book of Devarim is no more enlightening than the first account in Bamidbar:

דברים ג: א-ג
וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: וַיִּתֵּן ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:
Then we turned, and went up through the Bashan; and Og the king of the Bashan came out against us, he and all his people, to battle at Edre'i. And God said to me, Fear him not; for I will deliver him, and all his people, and his land, into your hand; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived at Heshbon.' So the Almighty our God delivered into our hands Og also, the king of Bashan, and all his people; and we struck him until none was left remaining. (Devarim 3:1-3)

Here, too, the text recounts that Moshe was gripped with fear; the description ends with what sounds like a song:[1]

דברים ג: יא
כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:
For only Og king of Bashan remained of the remnant of Refaim; behold, his bed was a bed of iron. Is it not in Rabbat of the sons of Ammon? Nine cubits was its length, and four cubits its breadth, according to the cubit of a man. (Devarim 3:11)

Moshe begins to explain the Torah only after these battles have been fought. While the time and place seem clear, the significance of these particular battles seems obscure. Why does the defeat of Og serve as the context for the beginning of the book? How does this battle set the stage for Moshe to teach the Torah to the people? And why was the battle against Og, more than the other battles they had fought, fraught with fear? An analysis of Og from the midrashic perspective will shed more light on this character.

In rabbinic literature, Og is a legendary figure of mythic proportions.[2]

תלמוד בבלי מסכת נדה דף כד עמוד ב
תניא, אבא שאול אומר, ואיתימא רבי יוחנן: קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה.
It was taught: Abba Saul (or, as some say, R. Yochanan) stated: I was once a grave-digger. On one occasion, when pursuing a deer, I entered the thigh-bone of a corpse, and pursued it for three parasangs but did neither reach the deer nor the end of the thigh-bone. When I returned I was told that it was the thigh-bone of Og, King of Bashan. (Talmud Bavli Nidah 24b)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד ב
אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל - גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי - תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה; הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה,
‘The stone which Og, king of Bashan wanted to throw at Israel’. This has been handed down by tradition. He said: How large is the camp of Israel? Three parasangs. I will go and uproot a mountain of the size of three parasangs and cast it upon them and kill them. He went and uprooted a mountain of the size of three parasangs and carried it on his head. But the Holy One, blessed be He, sent ants which bored a hole in it, so that it sank around his neck. He tried to pull it off, but his teeth projected on each side, and he could not pull it off. (Talmud Bavli Brachot 54a)

דברים רבה (וילנא) פרשת דברים פרשה א סימן כד
באו משה וישראל לתחומה של אדרעי אמר להן משה נחנה כאן ואנו נכנסין בשחרית באו ליכנס לאדרעי ועדיין לא היתה העין רואה תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ אמר משה איני יודע מה אני רואה חומה אחרת בנו אלו בלילה, א"ל הקדוש ברוך הוא משה זה שאתה רואה הוא עוג א"ר יוחנן אורך רגליו י"ח אמות אותה שעה נתיירא משה אמר הקדוש ברוך הוא אל תתיירא שאני מפילו לפניך
Moshe and Israel came to the borders of Edre'i. Moshe said unto them [Israel]: ‘Let us encamp here, and in the morning we will enter the city.’ As they were about to enter, [it was so dark] that nothing could as yet be seen. Moshe lifted up his eyes and beheld Og sitting upon the wall with his feet touching the ground; Moshe said [to himself], ‘I do not know what I see; these people must have built up an additional wall during the night.’ Whereupon God said to Moshe: ‘Moshe, what you see is Og.’ R. Johanan said: The length of his feet was eighteen cubits. Thereupon Moshe became frightened, but God said, ‘Do not fear, because I will make him fall before you.’(Midrash Rabbah - Devarim 1:24)

This last source explains Moshe's fear as a reaction to Og’s incredible size: apparently seeing a man the size of a mountain caused Moshe to reconsider the wisdom of the battle.[3] Alternatively, Rashi[4] cites a tradition, found in both Talmud and Midrash, that attributes Moshe’s fear to more spiritual concerns. Moshe was worried about Og, and not any of the other kings or armies they faced, because Og alone possessed certain merits that could tip the scales in his favor. At face value this concern seems strange: How can the merits of a heathen king be more impressive than the combined merit of God's chosen people and Moshe, a spiritual giant, the man who brought the Torah down from heaven, who spoke to God face to face?

The Talmud provides some background concerning the merit that Og had accrued:

תלמוד בבלי מסכת נדה דף סא עמוד א
ויאמר ה' אל משה אל תירא. מכדי, סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו. מאי שנא מעוג - דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר +בראשית י"ד+ ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
And God said to Moshe: Fear him not’. Consider: Sihon and Og were brothers, for a Master stated, ‘Sihon and Og were the sons of Ahiyah the son of Shamhazai’, then why was it that he feared Og while he did not fear Sihon? R. Johanan citing R. Simeon b. Yohai replied: From the answer that was given to that righteous man you may understand what was in his mind. He thought: Perhaps the merit of our father Avraham will stand him by, for it is said, 'And there came one that had escaped, and told Avram the Ivri (Hebrew).' In this connection R. Yohanan explained: This refers to Og who escaped the fate of the generation of the flood. (Talmud Bavli Nidah 61a)

Og stands between the People of Israel and the realization of their dream, the Promised Land. According to the Talmud, this same Og was an acquaintance of Avraham. The Talmud refers to the battle between kings in which Avraham’s nephew Lot was captured and an anonymous palit, a survivor or refugee, travels back to Avraham's encampment in Elonei Mamre to inform him.

בראשית פרק יד פסוק יג
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם:
And there came one who had escaped, and told Avram the Hebrew; for he lived in the plain of Mamre the Amorite, brother of Eshkol, and brother of Aner; and these were allies of Avram. (Bereishit 14: 13.)

Midrashic logic identifies the bearer of these dire tidings, the sole survivor of one or another cataclysm, this unnamed refugee: In our present parsha, Og is the sole survivor; thus Og is the survivor in all cases. It was Og who bore the news of Lot's capture to Avraham.

What was the importance of Og’s action? According to the Talmud, informing Avraham that Lot was captured had saved Lot’s life; this was the merit that Og had accrued, the merit Moshe feared. The Midrash goes one step further, providing us inside information regarding Og's motivation for being instrumental in Lot's rescue:

במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט
 אל תירא אותו שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו שנא' (שם /דברים/ ג) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים והוא נשאר מן הגבורים שהרגו אמרפל וחבריו שנאמר (בראשית יד) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וזה הפסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים בתוך הגפת שנאמר (שם /בראשית י"ד/) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם זה עוג וכאן עושה אותו שירים שנא' מיתר הרפאים וכונתו היה שיצא אברהם ויהרג נתן הקדוש ברוך הוא שכר רגליו וחיה כל אותן שנים וגבה ממנו שנפל ביד בניו, כשבא משה לעשות מלחמה נתיירא הימנו אמר אני בן ק"ך שנה וזה יותר מחמש מאות אלולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים האלו .
FEAR HIM NOT.’ There did not exist in the world a man of might more difficult to overcome than he; as may be inferred from the text, For only Og king of Bashan remained of the remnant of the Rephaim (Deut. III, 11). He had been the only survivor of the strong men whom Amraphel and his colleagues had slain; as may be inferred from the text, And smote the Rephaim in Ashteroth-Karnaim (Bereishit 14: 5). And this man was the refuse among them, like the hard olives that escape being mashed. This may be inferred from the fact that it says, 'And there came one that had escaped, and told Avram the Ivri (Hebrew)--now he dwelt by Elonei Mamre of the Amorite, brother of Eshcol, and brother of Aner; and these were allies of Avram." (Bereishit 25: 13) This man that had escaped was Og -while our own text also describes him as a remnant; for it says, ’Of the remnant of the Rephaim.’ It was his intention that Avram should go out and be killed. The Holy One, blessed be He, gave him the reward that his feet had earned him, and he lived all those years, but He collected his debt from him in that he fell by the hand of Avraham's children. Moshe, on coming to make war with him, was afraid. He thought: I am a hundred and twenty years old while he is over five hundred. If it were not that he possessed some merit, he would not have lived all these years. Said the Holy One, blessed be He, to him: "Fear him not; for I have delivered him into your hand." (Bamidbar 21: 34). (Midrash Rabbah Bamidbar 19:32)

Moshe understands that the ancient Og must surely possess spiritual merit; if this were not the case, his relative longevity would be incomprehensible. Moshe assumes that this fearsome giant is spiritually protected due to the service he rendered to Avraham. But why did Og want Avraham dead? Another Midrash explains the desire behind the deed:

בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מב ח
ויבא הפליט, ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאת מאריך ימים בעולם ועל שחשבת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן שנאמר (דברים ג) ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגו',
"And there came one that had escaped, and told Avram, etc." (Bereishit 14: 13). R. Simeon b. Lakish said in the name of Bar Kappara: That was Og; and why was he called Og? Because he came and found Avraham sitting and engaged in the precept of [unleavened] cakes (’ugot). He did not act from a pious motive, but he said to himself: 'This man Avraham is vindictive: I will apprise him that Lot is captured; then will he go out to battle and be slain, and I will take Sarah.’ 'By your life!' said the Holy One, blessed be He, to him, 'you will receive reward for your journey [footsteps] by living a long time in the world. But because you intended to slay that righteous man, you will see myriads of his descendants and will ultimately fall into the hands of his sons,’ as it is written, 'And God said unto Moshe: Fear him not; for I have delivered him into your hand, etc.' (Bamidbar 21: 34). (Midrash Rabbah - Genesis 42:8)

דברים רבה (וילנא) פרשת דברים פרשה א סימן כה
כה ד"א ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך אתננו אין כתיב כאן אלא כי בידך נתתי אותו, אמר הקדוש ברוך הוא כבר פסקתי דינו מימות אברהם כיצד בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם שנאמר (בראשית יד) ויבא הפליט אמר ר"ל משום בר קפרא פליט היה שמו ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברהם עסוק במצות בעוגות הפסח ולא בא לשם שמים אלא לשם נויה של שרה, אמר בלבו הריני מבשר אותו והגדוד הורגו ונוטל אני את שרה אשתו אמר לו הקדוש ברוך הוא אי רשע כך אמרת חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך שנים ומה שחשבת בלבך הריני הורג אברהם ונוטל את שרה ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול...
Another explanation: "And God said to me: Fear him not: for I have delivered him into your hand." It is not written here, 'For I will deliver him into your hand,’ but, "for I have delivered him into your hand!" God said: Already in the days of Avraham did I decree his fate.’ How? When Lot his nephew was taken captive, Og came and informed Avraham, as it is said, "And there came one that had escaped- hapalit" (Bereishit 14: 13). R. Levi said in the name of Bar Kappara: His name was Palit and the reason why he was called Og is because when he came he found Avraham occupied in the preparation of unleavened bread and Passover cakes. He did not, however, come for the sake of Heaven, but on account of the beauty of Sarah. He said to himself: 'I will bring him the tidings and my troops will kill him and I will marry his wife Sarah.’ God said to him, ‘Wicked man, is that your intention! By your life, I will give you the reward for your journey, and will prolong your years. And as for your planning to kill Avraham and to marry Sarah, you will perish by the hand of her descendants.’ (Midrash Rabbah – Devarim 1:25)

The fact that Og's reward for the service he performed for Avraham was so great, even though his motivation was far from pure, only reinforced Moshe's fears: Avraham's stature was such that Og's merit posed a daunting challenge.[5]

The identity of Avraham's anonymous informant is not unanimously accepted in rabbinic literature. The Midrash records a tradition that makes an even more surprising identification: According to the Pirkei d’Rebbi Eliezer, (chapters 16&23) Og is none other than Avraham’s most trusted servant, Eliezer![6] This tradition would explain the prodigious strength attributed to Eliezer in the battle Avraham fought against the kings who held Lot captive:

בראשית יד: יג-יד
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן:
And there came one who had escaped, and told Avram the Ivri, who he lived in Elonei Mamre of the Amorite, brother of Eshkol, and brother of Aner; and these were allies of Avram. And when Avram heard that his brother was taken captive, he armed his trained servants, born in his own house, three hundred and eighteen, and pursued them to Dan. (Bereishit 14:13-14)

The Talmud identifies these warriors:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד א
וירק את חניכיו ילידי ביתו - רב אמר: שהוריקן בתורה, ושמואל אמר: שהוריקן בזהב. (בראשית יד) שמנה עשר ושלש מאות - א"ר אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי.
"And he armed his trained servants, born in his own house." Rav said, he equipped them by [teaching them] the Torah. Shmuel said, he made them bright with gold [i.e., rewarded them for accompanying him]. Three hundred and eighteen: R. Ammi b. Abba said: Eliezer outweighed them all. Others say, It was Eliezer, for this is the numerical value of his name. (Talmud Bavli Nedarim 32a)

If Eliezer is Og, the man-mountain of monstrous proportions, we can easily understand how one man could equal 318 warriors.

On the other hand, this identification is difficult in light of many other midrashic sources that portray Eliezer as so righteous that he inherited his share of the World to Come without death or pain. To even suggest an association with Og seems demeaning. This objection was voiced by Rabenu Bachye, who suggested that perhaps there was more than one Og king of Bashan: perhaps the name Og is actually a title and not a given name, analogous to “Paroh king of Egypt”.[7]

The Yalkut Shimoni[8] also accepts the identification of Og as Eliezer, while maintaining a negative appraisal of Eliezer. Various midrashim support a rather dim view of Eliezer's character: Eliezer was suspected of deflowering Rivka during their journey to meet Yitzchak. When the accusation proves to be false, Eliezer is granted his freedom as compensation; as a free man, he becomes known as Og. According to an alternative teaching recorded in the Yalkut, after being falsely accused Eliezer enters Gan Eden alive.[9]

The passage in the Talmud cited above refers to Og as a survivor of not only the battle between the kings but of the flood as well.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף סא עמוד א
 ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
R. Yochanan explained: This refers to Og who escaped the fate of the generation of the flood. (Talmud Bavli Nidah 61a)

This teaching is expanded in a second passage in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קיג עמוד ב
והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו! ולטעמיך, תיבה היכי סגיא! ועוד, עוג מלך הבשן היכא קאי? אלא נס נעשה להם, שנצטננו בצידי התיבה.
 The people in the generation of the Flood sinned with hot passion, and with hot water they were punished. — And on your view, how could the Ark travel [at all]? Moreover, how did Og king of Bashan stand? Rather, a miracle was performed for it [the water], and it was cooled at the side of the Ark. (Talmud Bavli Zevachim 113b)

Og’s survival cannot be credited to his impressive height. The Talmud teaches that height alone would not have saved him, because the waters of the flood were boiling hot - quid pro quo for the burning passions that generation succumbed to. A miracle saved Og – nothing short of direct Divine intervention. We can only assume that Og was innocent of the sins that led to the destruction, free of the sins that the others' committed in their passion. Had Og given in to the same base desires as the other members of his generation, he would not have been spared their fate.

This being said, the midrashic accounts of Og's desire for Sarah or the suspicion in which he was held regarding Rivka do not seem to easily fit with the tradition that Og survived the flood. Can we say that Og underwent a negative metamorphosis after being spared? Or should we look further into the midrash and wonder how innocent and upstanding a character Og was: Why was he left to fend for his own life, standing outside the Ark? Why was he not invited inside? Was Og as righteous as Noah or as wicked as the many others who were left off the ark and wiped out by the flood?

According to the Zohar, Og is one of the souls that Avraham brought close to G-d. He underwent circumcision at the same time as all of Avraham's household, indicating his commitment to self-restraint and control of sexual desires.
זוהר כרך ג (במדבר) פרשת חוקת דף קפד עמוד א
ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו דא עוג דאתדבק באברהם ומאנשי ביתיה הוה וכד אתגזר אברהם מה כתיב וכל אנשי ביתו וגו', דא עוג דאתגזר עמיה וקביל האי את קדישא כיון דחמא עוג דישראל מקרבין גביה אמר הא ודאי אנא אקדימנא זכותא דקאים לון ודא שוי לקבליה, ביה שעתא דחיל משה היך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם, אמר ודאי הא ימינא דילי מית דהא ימינא בעיא להאי, אי נימא הא אלעזר, ימינא דסיהרא הוא ולא דילי והאי את לימינא הוא דאברהם לימינא הוא מיד אמר קודשא בריך הוא אל תירא אותו לא תדחל לההוא את דיליה ואפילו לימינא לא אצטריך, כי בידך נתתי, שמאלא דילך יעקר ליה מעלמא דהא הוא פגים רשימא דיליה ומאן דפגים להאי את אתחזי לאתעקרא מעלמא כ"ש שמאלא דילך דאיהו ידך יעקר ליה מעלמא בגין כך אתעקר מעלמא ואפילו דאיהו תקיפא מבני גברייא ובעא לשיצאה להו לישראל נפל בידיה דמשה ואשתצי, בגין כך כלא שציאו ישראל בנוי וכל עמיה וכל דיליה כמה דכתיב ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וכתיב (דברים ב) ונך אותו ואת בנו,
'And God said to Moshe, "Do not fear him." Og was one of those who attached himself to Avraham and were circumcised with him. Hence Moshe was afraid that he would not be able to overcome the sign which Avraham had impressed upon him. Therefore God said to him, “Do not fear him (oto)”, as much as to say, Do not fear that sign (ot) which is upon him, because he has impaired that sign of his, and whoever impairs his sign deserves to be annihilated. Therefore Israel destroyed him entirely, with his sons and all his people, as it is written: “And they smote him and his sons and all his people”.’ (Zohar, Bamidbar 3: 184a-b)[10]

This profile is consistent with what we know about Eliezer/Og: he was an individual who merited surviving the flood that wiped out all those guilty of licentious sexual behavior. Perhaps Og desired Sara but was more moral than his neighboring pagans, for he did not attempt to kill Avraham, he simply plotted, hoping that Avraham’s morality would be his downfall. His attitude was not “all is fair in love and war.” Rather, Og hoped that Avraham would die in the war, leaving Sara a widow – and a legitimate object for his passion.

With this profile of Og, we may begin to understand the significance of the victory over Og in our present context. Og knew how to control his passions; he was willingly circumcised in order to confirm his commitment to a higher level of morality. It is precisely regarding the subject of circumcision that Moshe may have felt spiritually vulnerable: He had not circumcised his own sons, nor were the Jews born in the desert circumcised.

יהושע ה : ב-ח
בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם:
At that time God said to Yehoshua, 'Make sharp knives, and circumcise again the people of Israel a second time.' And Yehoshua made him sharp knives, and circumcised the people of Israel at the hill of Aralot. And this is the cause why Yehoshua circumcised: All the people who came out of Egypt, who were males, all the men of war, died in the wilderness on the road, after they came out of Egypt. Now all the people who came out were circumcised; but all the people who were born in the wilderness on the road as they came forth out of Egypt, those were not circumcised. For the people of Israel walked forty years in the wilderness, till all the people who were men of war, who came out of Egypt, were consumed, because they obeyed not the voice of God; to whom God swore that he would not show them the land, which God swore to their fathers that he would give us, a land that flows with milk and honey. And their children, whom he raised up in their place, them Yehoshua circumcised; for they were uncircumcised, because they had not circumcised them on the road. And it came to pass, when they had finished circumcising all the people, that they stayed in their places in the camp, till they had recovered. (Yehoshua 5:2-8)

In order to enter and inherit the Land of Israel, the Jews must be more meritorious than the nations standing in their path. If Og indeed is Eliezer, the merit of his controlling his passion, of the moral covenant sealed on his flesh by circumcision, would serve as an obstacle, a merit that the Jews might not be worthy of overcoming. We can understand Moshe’s fear: What if Og, in this very particular sphere, is found more deserving of the Land than the Jewish People? God assures Moshe that Og is not as he seems: Despite the commitment he undertook, despite his circumcision, Og's control over his sexual desires was limited, and therefore did not afford him absolute protection.

Of all the forefathers, the individual most strongly associated with the idea of controlling passion is Yosef. And so, when the tribes of Reuven and Gad ask to inherit and settle in Transjordan, outside the borders of the Promised Land, Moshe sends part of the tribe of Menashe to join them on the lands captured from Sichon and Og:

במדבר לב: לג
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:
And Moshe gave to them, to the sons of Gad, and to the sons of Reuven, and to half the tribe of Meanashse the son of Joseph, the kingdom of Sihon king of the Amorites, and the kingdom of Og king of Bashan, the land, with its cities in the borders, even the cities of the country around. (Bamidbar 32:33)

The Tribe of Menashe, descendants of Yosef, inherit the lands previously held by Og:[11]

יהושע יג: כט-לא
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וַיְהִי גְבוּלָם מִמַּחֲנַיִם כָּל הַבָּשָׁן כָּל מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְכָל חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִיר: וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם:
And Moshe gave inheritance to half the tribe of Menasheh; and this was the possession of half the tribe of Menasheh by their families. And their border was from Mahanaim, all Bashan, all the kingdom of Og king of Bashan, and all of Havot Yair, which are in Bashan, sixty cities. And half the Gilead, and Ashtarot, and Edre'i, cities of the kingdom of Og in Bashan, belonged to the sons of Machir the son of Manasheh, to the one half of the sons of Machir by their families. (Yehoshua 13:29-31)

Here, then, was the threat perceived by Moshe: Og had made a commitment to moral sexual conduct. Could the Jewish People make the same commitment? Could they be more deserving of the Holy Land? Would they be capable of maintaining the level of purity and sanctity required to live in the Land of Israel? God reassured Moshe: Og would not be a major obstacle. He had not lived up to his commitment. He had not abandoned the warped sexuality of the surrounding pagan nations, had not managed to fully control his sexual desires.[12] The descendents of Yosef haTzaddik would inherit Og's land.

The book of Devarim recounts the final preparations before the great transition, before Moshe takes his leave and Yehoshua assumes the leadership. Og's merit was no match for Moshe's unparalleled stature.[13] Yet Og's defeat is not only the final item on the agenda to be cleared before Moshe begins to teach the people; Og's defeat is part and parcel of the lesson that Moshe teaches the nation before his death, before they enter the Land: Only those who remain true to the covenant of purity, who maintain a higher moral standard, can inherit the Holy Land. Anything less than the self-restraint personified by Yosef is unacceptable, and Og's defeat is an illustration of the fate of those who do not live up to the covenant sealed into our collective body, the covenant of purity known as brit milah. The great message which Moshe will now begin to impart is just this: Be holy, for God has chosen us to be a holy nation in the Holy Land.


[1]  See the comments of the Meshech Chochma on the verse, where he explains that this verse contains echoes of an epic song of praise dedicated to Og which was surely sung by his people; in these verses, Moshe mocks that song.
משך חכמה דברים פרק ג פסוק יא
הלא היא ברבת בני עמון וכו', באמת איש. יתכן מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר ייחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם את גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשיר היונים. לכן עשו את עוג - אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה - לאל - ה. וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון. לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים - והוא ענין טבעי - רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העו"ג בו. "הלא היא", פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, "באמת איש", פירוש יד עוג אשר היה איש, לא ענין אלקי כאשר יחשבוהו. רק כי הטבע לא ימנע מלהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמו שכתב רבינו משה בפירושו למשנה פרק ג דנידה, עיין שם.

[2]  See Eruvin 30a, 48a, Yoma 80b.
[3]  According to the Midrash Og and another legendary giant, Goliath, differed inasmuch as Goliath was proportioned like a normal person of extremely large size, while Og was more of a monster. Devarim Rabba Leiberman edition section 29.
דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים
ארשב"ל מנוול היה עוג מלך הבשן, אף על פי שהיה גבור ארכו תשע אמות ורחבו ד' אמות, והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן, ארכו שלשה אמות ורחבו אמה, הוי שליש ארכו, והרי עוג לא היה כן, אלא רחבו ד' אמות קרוב לחצי ארכו, הוי שבריה מנוולת משונה מן הבריות. אלא גלית הפלשתי לא היה כן. אלא היה מבונה באיבריו,
[4]  See Rashi Bereishit 14:13, Bamidbar 21:34, D’varim 1:4,3:2, 3:11.
רש"י, בראשית יד: יג
ויבא הפליט - [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חקת כה). ומדרש בראשית רבה (מב ח) זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה:
רש"י, במדבר כא: לד
אל תירא אותו - שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
רש"י, דברים א: א
עשתרות - הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
רש"י דברים פרק ג
(ב) אל תירא אתו - ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, והוא עוג:
רש"י דברים פרק ג
(יא) מיתר הרפאים - שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים והוא פלט מן המלחמה שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט זהו עוג:
[5] See Tosfot Nida 61a “Zeh Og shepalat m’dor hamabul”.
תוספות מסכת נדה דף סא עמוד א
זה עוג שפלט מדור המבול - הכי נמי נפלט סיחון מדור המבול כיון דאחי הוו אלא דהך הפליט קים ליה דהוא עוג ולא סיחון מהאי טעמא גופיה כיון דדחיל ליה משה ועוד אמר (בפרק רבי אליעזר) (דף לד) שעוג מצאו לאברהם אבינו שהיה עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג ומייתי ליה משום דמחזי כלישנא בישא דאמר במדרש עוג אמר בלבו אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם.

[6]  This tradition is also cited in Sofrim (additional notes 1:2) Yalkut Shimoni Chaya Sarah 109, Machzor Vitri section 524. Daat Zikeinim of the Ba'alei haTosfot, Bereishit 24:39.
מסכתות קטנות מסכת סופרים הוספה א פרק א הלכה ב
עוג הוא אליעזר, ופרסות רגליו של אברהם אבינו היה, טומנו בכף ידו, ופעם אחת גער בו, ומיראתו נפל ממנו שינו, ונטלו אברהם אבינו, ועשאו מטות של שן, והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו, וישב בו כל ימיו, ומי נתנו לאברהם, נמרוד. והלך עוג ובנה ששים עיירות, והקטן שבהן היה גבהו ששים מיל, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן, ומה היתה אכילתו, אלף שוורים, וכן כל מין חיה, ושתייתו אלף מדות, ומה היתה טיפת זריעתו, שלשים וששה ליטרין, וכן לכל דורות
ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה רמז קט
רצה הקב"ה לגמול חסד ליצחק ושלח מלאך לפני אליעזר ונקפצה הדרך לפניו ובת מלכים שלא יצאת לשאוב מים מימיה יצאת לה באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מהו איש קבלה עליה להזדווג ליצחק שהיתה ראויה לו ממעי אמה וכתיב הנה רבקה לפניך והשכים העבד בבקר וראה את המלאך עומד וממתין לו בחוץ א"ל אל תאחרו אותי ובשביל שלא יתיחד העבד עם הנערה בלילה נקפצה הארץ לפניו ובשלש שעות בא לחברון לעת תפלת הערב ויצא יצחק להתפלל תפלת מנחת הערב, אמר אברהם ליצחק העבד הזה חשוד על כל עבירות שבתורה ומרמה בידו שנאמר כנען בידו מאזני מרמה הבא הנערה האהלה והוצא בתוליה באצבע אם טהורה היא בבתוליה הרי היא ראויה לך וכך עשה והראה אותן לאברהם ואח"כ לקחה לאשה, ובשביל שגמל אליעזר חסד ליצחק הוציאו לחירות ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו למלך והוא עוג מלך הבשן:
מחזור ויטרי סימן תקכד ד"ה האדם הגדול
עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל. ואברהם אבינו היה טומנו בכף ידו. ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו. ונטלו אברהם ועשאו מיטת שן והיה ישן שם, ויש אומ' כסאו עשאו, וישב בן כל ימיו. ומי נתנו לאברהם נמרוד.
דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית פרק כד פסוק לט
אלי לא תלך האשה - פירש"י ז"ל שלכך כתיב אלי חסר וא"ו למדרש שהיתה בת לאליעזר וכו'. ותימה שגם ר' שלמה פי' על קרא דונקית משבועתי זאת ותקח אשה לבני מבנות ענר אשכול וממרא וגם הם כנעניים היו. וי"ל שבו נתקיימה כבר הקללה שהרי הוא עבד אבל הם לא היו עבדים. ועוד י"ל דזילא ביה מילתא טפי למשיא לבנו בת עבדו. ועוד אמרינן בב"ר אליעזר בנו של חם היה. ובפרקי ר' אליעזר אומר אליעזר עבד אברהם הוא עוג מלך הבשן והכי איתמר התם זקן ביתו של אברהם אבינו היה אליעזר וכתב עליו עבד עולם וכשגמל חסד עם יצחק הוציאו לחירות עולם ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו מלך והוא עוג מלך הבשן. וקשה שהרי עוג רשע היה ומשה הרגו ואליעזר היה צדיק. וגם במס' סופרים חשיב ליה מתשעה שנכנסו בגן עדן מחיים ועל דבר זה נכנס כי כשהביא רבקה ולא מצא לה יצחק בתולים כמו שאפרש בע"ה היה חושדו שבא עליה ואמר לו כן תחיה ותכנס בגן עדן כמו שאתה נקי ממנה ונתקיים לו אותה ברכה ונכנס חי בגן עדן. וצ"ל ששני עוג מלך הבשן היו אחד רשע שהרגו משה ואחד שהיה עבד ומלך וכשמלך נקרא שמו עוג כי כל מלכי הבשן נקראים עוג כמו שמצינו בכל מלכי מצרים שנקראין פרעה:
[7]  Rabenu Bachye, Devarim 21:34, cites this as a legitimate opinion, though eventually he rejects this approach due to lack of Rabbinic evidence.
רבינו בחיי על במדבר פרק כא פסוק לד
ואמר מר זה עוג שפלט מן המבול. והנה החכמים ז"ל סוברים בעוג זה שהוא אותו עוג של מבול ושהגיד לאברהם והאריך ימים רבים:
ויש שפירש שעוג זה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו, ומשה נתירא ממנו שלא תעמוד לו זכות אבי אביו שהיה בזמן אברהם. ולפי זה כשאמרו כאן סיחון ועוג אחי הוו אם הכוונה אחים ממש מן האב והאם היה לו למשה להתירא מסיחון ג"כ כי גם הוא ראוי ליטול חלק בזכותו של עוג אבי אביו, אבל היו אחים מן האם, ועיקר זרעו של עוג הפליט לא נשאר אלא בעוג זה שהוא ממשפחתו ועיקר זרעו מן האב, ועל כן נתירא משה מעוג ולא נתירא מסיחון. אבל אנו אין לנו אלא מה שקבלו חז"ל בעוג זה שהוא ממש אותו עוג של אברהם:
וכן אמרו במדרש תנחומא ויבא הפליט ויגד כוונתו היתה כדי שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, ומצד אחר גבה ממנו שנפל ביד בניו, וכשבא משה לעשות מלחמה עמו נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנה וזה יותר מת"ק אלולא שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו, א"ל הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך הרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון, עד כאן:
ויש לדעת כיון שסיחון ועוג אחים היו קודם המבול ועוג לבדו הוא שפלט ואנו רואין שלא נצולו כי אם שמונה שבתיבה, אם כן סיחון זה מהיכן יצא והיאך היו אחים שאמר עליהם אחי הוו:
וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ולדעת רז"ל נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג אחיו, ואריכות הימים של כל אחד היתה סבה לסבה ידועה מבעל הסבות יתברך, ומי יודע מחשבות השי"ת. ומה שאמרו בפרק הרואה (דף נד) מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה בטל זכותו ושכר פסיעותיו, וכמו שפירש הרב הגדול מורי ר"ש נ"ר בפירוש ההגדות שחיבר. נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה רבינו ע"ה על כחו וגבורתו ועל גובה קומתו, רק מזכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן אמר הכתוב (תהלים קמז) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו:
[8] Yalkut Shimoni, Chaye Sara section 109.
ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה רמז קט
רצה הקב"ה לגמול חסד ליצחק ושלח מלאך לפני אליעזר ונקפצה הדרך לפניו ובת מלכים שלא יצאת לשאוב מים מימיה יצאת לה באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מהו איש קבלה עליה להזדווג ליצחק שהיתה ראויה לו ממעי אמה וכתיב הנה רבקה לפניך והשכים העבד בבקר וראה את המלאך עומד וממתין לו בחוץ א"ל אל תאחרו אותי ובשביל שלא יתיחד העבד עם הנערה בלילה נקפצה הארץ לפניו ובשלש שעות בא לחברון לעת תפלת הערב ויצא יצחק להתפלל תפלת מנחת הערב, אמר אברהם ליצחק העבד הזה חשוד על כל עבירות שבתורה ומרמה בידו שנאמר כנען בידו מאזני מרמה הבא הנערה האהלה והוצא בתוליה באצבע אם טהורה היא בבתוליה הרי היא ראויה לך וכך עשה והראה אותן לאברהם ואח"כ לקחה לאשה, ובשביל שגמל אליעזר חסד ליצחק הוציאו לחירות ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו למלך והוא עוג מלך הבשן:
[9]  This teaching comes in context of Betuel being reported to have had a policy in his kingdom of deflowering all the virgins. His constituents, who had been subjected to this humiliation, now insist that he follow the same practice with his daughter Rivka, therefore Betuel dies at this juncture. The Midrash probably associates the name Betuel as pertaining to virginity. For more on this see http://arikahn.blogspot.com/2009/11/parshat-toldot-5770-echoes-of-eden.html .
[10] See also Midrash Rabbah – Kohelet 7: 4: Og attended Abraham's feast and was not excluded from Gehinnom.
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז
 עוג היה במשתה אברהם ולא נדחה מגיהנם.
[11]  See Rav Tzadok Hakohen, Tzidkat haTzadik section 96.
ספר צדקת הצדיק אות [צו]
מי שהוא שומר הברית ולא ראה קרי מימיו הוא נקרא יפה תואר בכתוב כענין יוסף יפה תואר וע"ז נאמר שקר החן והבל היופי כי מצינו ג"כ באומות עכו"ם שהיו נקיים מזה כמו עוג שפלט מדור המבול ובלא תיבה כלל ודאי לא הי' ניסא לשיקרא רק שלא הי' בן מבול דהיינו משחית זרע כמ"ש בפ' כל היד (יג:) וכמ"ש במק"א אגמ' דנדה (סא.) שהי' בן אחי' בר שמחזאי ואכ"מ [דלכן ניתנה ארצו לחצי מטה מנשה מזרעא דיוסף שומרי הברית] ולכך נתיירא משה ממנו כי משה הי' ג"כ בדור המבול כמשז"ל (חולין קלט:) בשגם בגימ' משה ונא' עליו כי מן הים משיתיהו שהי' אז במים. וגם כל עיקר ענין משה הי' לתקן דבר זה הנקרא שטות שלכך הי' פרוש מן האשה וקבור מול בית פעור כמ"ש במק"א וראה זה נקי כ"כ נתיירא ממנו עד שא"ל הקב"ה אל תירא כי קיי"ל בנדרים (לא:) הנודר מן הערלים אסור במולי אומות העכו"ם ומותר בערלי ישראל שאין הערלה נקרא אלא על שמם אפי' הם מולים ושומרי הברית. ועמך כולם צדיקים ושומרי הברית אפי' שקלקלו:
[12] See Rav Tzadok Hakohen, Resisei Laiyla section 44.
ספר רסיסי לילה אות [מד]
וא"כ עוג שניצול ממבול הרי היה לו קצת שייכות בהכרח לתורה. וכ"ש לפמ"ש (פרדר"א פרשת טז) דהוא אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח:). וא' בנידה (סא.) סיחון ועוג אחים בני אחי' בר שמחזאי נראה דגם סיחון כמוהו פלט ממבול. וזה כל שבחם למלכים גדולים ואדירים בגובה וחוסן היינו במעלות רוחניות וגבורה דכבישת היצר. וזהו עיקר חסד ה' לעולם שמשניתנה תורה ונבחרו ישראל אי אפשר לאומה אחרת להתקרב לפניו ית' כמ"ש בריש מכילתא עד שלא נבחרו כו' ואפי' ישמור כל מצות התורה צריך להתגייר ולהיות מכונה בשם ישראל ובלא"ה עכו"ם העוסק בתורה חייב כו' דהיא מורשה לקהלת יעקב דוקא. וזהו ששלח לסיחון לשלום היינו שיתגייר והוא הלך למלחמה כי הוא טען שהוא הנבחר וכן עוג. ומשרע"ה נתיירא מהם ודאי לא לחנם כי ידע עוצם כוחם ומעלתם בסור מרע דכל חטאי דור המבול. ובמשפט בני נח הם היו צדיקים גמורים שאין כמותם בדור בב"נ. וע"ז א' כי לעולם חסדו דתורת חסד שנתן ה"י לישראל היא לעולמי עד שמי שאינו מהם אינו כלום:
[13] Rav Zadok Hakohen, Yisrael Kedoshim section 7, points out that while Og is strong and a great warrior, true “strength” - Gevurah - belongs to Yitzchak:
ספר ישראל קדושים אות [ז] ד"ה וכך
וכך יצחק שהוא שורש הגבורה שבעולם אז"ל בברא"ר דלא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של א"א. ועוג א' עליו שבאצבעו יבמעכנו כי נולד בתכלית החולשא שלא הי' עדיין ילד כמוהו בעולם. וכך הי' ראוי כפי טבע העולם כפ"מ שנולד לעת זקנות אברהם ושרה ותשות כחות ההולדה בהם. ובאמת הוא שורש כל כח הגבורה שבעולם וסוף עוג הגבור מכל האדם נפל ביד זרעו. כי הגבורה דדמיון שבעוה"ז סופה כשילה וכל זמן שיזקין יחלש כחו עד שיאבד לגמרי. וגבורת יצאע"ה הוא בהיפך דגבורתו הוא בתורה וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין כו' ובמיתה שנפסקה גבורת בשר ודם לגמרי גבורת התורה מתגברת יותר ליכנס לישיבה של מעלה וגם בשכבך בקבר תשמור עליך וממנה הטל של תחי' לקום בתחה"מ שאז יתגלה שהמיתה הי' רק כמו שינה וכלשון רז"ל במיתת הצדיקים כד דמך כו' לשון שינה וכן נקראו האבות ישיני חברון וכמשז"ל דהקב"ה מראה לצדיקים שכרן קודם מותן וישינים להם והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן שמוליכין אותו לישיבות של תורה כמשז"ל וע"כ ביום ברכת גבורות במחי' המתים שזהו תוקף הגבורה כשאין לו הפסק והשפלה ומות לשון השפלה כמ"ש בתנחומא פ' ויחי וע"כ עני וסומא וכו' נקראים מתים שהם בתכלית השפלות בעוה"ז מרוחק מכל טובה. ותח"ה הוא בירור שהמיתה טוב מאוד כמ"ש בברא"ר וכמו השינה כי בקומו נעשה ברי' חדשה ומחליף כח וגבורה וזהו שלימות הגבורה האמיתות כשקיימת לעולמי עד שזהו כשאין בה שום חולשא להפסיק כח הגבורה ולבטלה וגבורת עשו בהיפך בעוה"ז נראה בתכלית התוקף וסופו לאבדון ואין זו גבורה על האמת כלל רק מצד הדמיון בעוה"ז: