Twitter

Sunday, February 6, 2011

Purim and "Cross-dressing"

פרצופים בפורים

הרב ארי דוד קאהן                                             מת"ן יא' אדר התש"ע
Adk1010@gmail.com
http://Rabbiarikahn.com

1.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצו סעיף ח
(כח) יח <ד> מותר [יב] לישא אשה בפורים. הגה: בין בי"ד בין בט"ו, וכ"ש שמותר לעשות (כט) פדיון הבן (תוס' פ"ק דמ"ק). ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, <ה> אבל המנהג כסברא (ל) הראשונה. וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה (לא) משום לא תגזול (ויקרא יט, יג) (לב) ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר (תשובת מהר"י מינץ סימן י"ז /ט"ו/).

2.     ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרצו סעיף ח
מה שנהגו כו' וכן. כמ"ש בפרק הגוזל בתרא דמותר ללבוש כלאים להעביר כו' כיון שאין מתכוין להנא' לבישה וכ"ש למפרשים שם כדי להתנכר שיסברו שהוא נכרי ולמדו מדברי תוס' דסוכה הנ"ל וז"ש וכן ב"א כו':

3.     ב"ח אורח חיים סימן תרצו
ומה שנוהגים בפורים ללבוש פרצופים וגבר לובש שמלת אשה וכו' כתב הר"י מינץ (סי' יז) טעם לדבר ובהגהת שלחן ערוך (ס"ח) מביאו כאן ואינו נכון לע"ד וכבר הארכתי בזה ביורה דעה סוף סימן קפ"ב (סעיף ה) עיי"ש:

4.     משנה ברורה סימן תרצו ס"ק ל
(ל) הראשונה - עיין ביו"ד סימן קפ"ב שכתב שם הט"ז בשם הב"ח שיש לבטל מנהג זה הן בפורים או בשמחת נישואין וכ"כ באה"ג שם ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש א' של אשה וניכרים הם אפשר שאין למחות בהם [פמ"ג] ועיין בכנה"ג ובשל"ה שהזהירו להרחיק מזה:
(לא) משום לא תגזול - ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין מיהו כתב בשל"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו [א"ר]:
(לב) ונהגו כך - היינו מעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהם שני לילות ויום אחד [א"ר]:

5.     של"ה מסכת מגילה פרק נר מצוה
יז. בתשובת ר"י מינץ סימן ט"ז כתב, דמותר ללבוש פרצופים ולשנות בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה, וכן להיפך. מאחר שאין מתכוונים אלא לשמחה בעלמא, הוא הדין לבישת כלאים דרבנן. אבל אני אומר, לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה ללבוש כלאים אפילו דרבנן, או לחטוף מחבירו שלא ברשותו, כי זה הוא שמחת הוללות, וכבר כתבנו (אות יז) לשמוח בשמחה של מצוה.

6.     ערוך השולחן אורח חיים הלכות מגילה סימן תרצו
ומה שנהגו בימים קדמונים בלבישת פרצופים משעטנז ושל איש לאשה עכשיו לא נהגו כן וכן מי שהזיק חייב לשלם דעתה בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ואין אנו במדריגה זו [ומ"ש הרמ"א בסעיף ח' הוא לקיים מה שנהגו בימיו ולא עכשיו]:

7.     לבוש אורח חיים סימן תרצו
מה שנהגו ללבוש בפורים פרצופים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר, הואיל ואין מכוונין אלא לשמחה(ט) בעלמא. וכן בלבישת כלאים דרבנן נוהגין היתר משום שמחה, וכן בני אדם החוטפין זה מזה אין בו משום לא תגזול, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן לפי ראות עיני טובי העיר(י).

8.     שולחן ערוך יורה דעה הלכות לא ילבש גבר שמלת אשה סימן קפב סעיף ה
ז ו] <ד> לא תעדה אשה עדי האיש, ז] כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), (טור) ח] או שתגלח ראשה כאיש. ט] ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים י] וחלי זהב יא] במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי <ה> אלא נשים. הגה: <ו> ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה (ב"י).
סעיף ו   ...וכן אסור לאיש להסתכל במראה.

9.     ט"ז יורה דעה סימן קפב ס"ק ד
(ד) לא תעדה אשה. - משמע דרך עידוי וקישוט אסור אבל אם עושה כן מפני החמה או צנה או גשמים אין איסור כן נראה לי פשוט וכן משמע מדהתירו בסימן קנ"ו להסתפר במראה כשיש צורך לעשות כן. ובאורח חיים סימן תרצ"ו הביא רמ"א דאפילו מפני שמחת פורים המנהג להתיר בזה ואף על גב דיש אוסרים ומו"ח ז"ל כתב שיש לאסור את זה והביא ראיה ממה שכתב ר"א ממיץ לאסור לעשות כן מפני שמחת חתן או כלה והשומע לאסור תבוא עליו ברכה כי יש הרבה מכשולות חס ושלום מזה כשהולכין ביחד בלי היכר איש או אשה:

10.  ספר יראים סימן שפה, שפו [דפוס ישן - צו]
R. Eliezer ben R. Shmuel of Metz (Re'em) died 1175
לא יהיה כלי גבר על אשה. ולא ילבש גבר שמלת אשה. כתוב בפ' כי תצא לא יהיה כלי גבר וגו' פי' המקרא פי' ראב"י דתניא בספרי ומייתי לה בנזיר פ' שני נזירים [נ"ט א'] לא יהיה כלי גבר על אשה מה ת"ל אם ללמד שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה ומה תועבה היא אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וילך וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותלך ותשב בין האנשים ....הלכך יזהר אדם שלא יתקן בתקוני נשים והכל כמנהג המקום בתקונים ומלבושים שרגילות נשי המקום להתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי אנשים מכולם יהא מוזהר שלא להתקן ואשה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אשה. וללבוש אפי' עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק והוקשה בעיני כתבתי כן. ויוצרנו יתן בלבנו יראתו ואהבתו ויעמידנו על אמתת דרכי תורתו.

11.  שו"ת מהר"י מינץ סימן טו
 Rabbi Judah (Mahari) Mintz was born ca. 1408 and died in 1508
על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחות' כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלי' ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו והוציא כאור משפטו כאשר נמוקו עמו. וראיותיו מוכיחין עליו כאלו יצאו מפי הגבורה ע"כ המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה אף אני אמרתי להביא ראיה להתיר לא כמהרהר אחרי הרב הגדול יצ"ו ולא כמחזיק דבריו כי אינו צריך ועוד כי ראיותיו דידיה אלימי מראיות דידי. אבל באתי לטול שכר שיבא מכשורא דמצוה ליתן טעם ולהביא ראיה מה ראו על ככה גדולי' וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלתיהם /וכלותיהם/ לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עבירה לאפוקי מלבו של פלגאה וצדוקי ומוחרם גרשם בונה פאצ"ו המדבר והמהרהר אחר מטתן של גדולים וחסידי עולם זצ"ל. ונ"ל ראיה לדבריהם מההיא ברייתא דמייתי במסכת ע"ז בפרק אין מעמידי' אמתני' ואין מסתפרים כו' תנו רבנן ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה ואינו חושש כו' ומפרשי' שם התוספות וז"ל המסתפר מן הגוי רואה במראה תניא בתוספתא ובירושלמי דפרקין ישראל המסתפר מגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה פי' לפי שאינם חשודין על שפיכות דמים התירו לבית ר"ג שהיו רואים במראה פי' אף מן הכותי מפני שהיו זקוקין למלכות משמע שאסור לאיש לראות במראה. ונראה כי הטעם משום לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגם לא יתקן גבר בתקונין אתתא והא דתנן בפרק שואל אין רואין במראה בשבת ומפרש בגמרא במראה של מתכת משום שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלו' משמע דוקא בשבת אבל בחול שרי התם באשה מיירי ואדם לאו דוקא דאיש אסור בכל ענין וכן משמע בירושלמי כו' עד ומיהו אינו אסור כי אם להתנאות דעבר משום לא ילבש גבר אבל להסתפר ולגלח או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות יודע עכ"ל. ובתוספות אחרים מצאתי וז"ל והא דקאמרי' פרק שואל אין רואין במראה בשבת ובשל מתכת דחיישינן שמא יסיר נימין המדולדלי' משמע דבחול שרי התם מוקי לי' בירושלמי באשה אבל באיש אפילו בחול אסור ומסיק של בית רבי התירו לראות במראה מפני שהם זקוקין למלכות משמע דלאחריני אסור. וכן משמע בתוס' מה"ר שמואל בשם רבינו משה שמי שמספר עצמו מותר לראות במראה שלא יחבל עצמו כי היכי דשרי כשמסתפר מן הגוי משום סכנה שאינו אסור לראות רק לשם נוי ולקשוט דומיא דאשה עכ"ל. ובתוספ' אחרים מצאתי בסוף,,, /דבור/ ישראל המסתפר מן הגוי וז"ל התירו לבית רבי שיהיו רואין במראה כו' ומ"מ דברים אלו אינם אסורין אלא משום לא ילבש גבר שמלת אשה הילכך כל מקום שנהגו האנשים כנשים אין כאן משום שמלת אשה כך נ"ל לדעת הגאוני' שהתירו להסיר שער בית השחי ובית הערוה במקום שנהגו האנשים להעבירו וק' מדאמרי' התם ההוא דאחייב נגודא קמי' דרבי אמי אגלי' בית השחי דידיה חזיא רבי אמי דלא מגלח אמר ליה שבקוהו דין מחבריא הוא אלמא כולהו מגלחי בר מחבריא ואפילו הכי אסור דהא חבריא לא מגלחי ואפשר דבמקום דכולהו מגלחי כאן דדרכייהו דנשי בהכי חבריא נמנעים ואין עושין כו' וכן בראיית מראה עכ"ל התוספות. אלמא להני תו' באתרא דנהגי אנשים ונשים בשוה לית ביה משום לא ילבש וגו' ובפרט מאן דליתיה מן חבריא וסברא לומר דמשום שמחת פורים כ"ע שוים לקולא. ומדתלי התוספות האחרים בבוחן לבות יודע וגם כתבו דאינו אסור אלא להתנאות כתוס' לעיל וגם בתוס' האחרי' שאינו אסור רק לשם נוי ולקשוט דומיא דאשה אז יש בו משום לא ילבש גבר וגו' אלמא באופן אחר מותר. וכן משמע בסמ"ג בסימן ס' ממצות ל"ת בלאו לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה דבכוונת הלב הלאוין אלו תלוין דמפרש קראי אליבי' דת"ק דרבי אלעזר בן יעקב כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעוף /צעיף/ וקיינש"א וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה לשבת בין האנשים עכ"ל. וכל שכן לרבי אלעזר ב"י דהלכה כמותו דלא אסר אלא כה"ג כיון דמוקי קרא למלתא אחריתי אלא מכח סברא כתב הסמ"ג דמודה לת"ק וז"ל ואומר אני שר' אלעזר ב"י נמי מודה בזאת לת"ק דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל. אלמא דסמ"ג נמי סבירא ליה דאינו עובר משום לא ילבש אלא במתכוין לניאוף. וכן מוכח מדברי רב דבעי מר' חייא מהו לגלח שער בית הערוה ומפר"ת דבעי הכי מה לגלח בתער אמר ליה אסור אמר ליה והא גדיל וכו' והשתא ק' מאי פריך והא קא גדיל פי' כיון דגדיל ומצטער אפילו בתער היה לנו להתיר כיון שאינו עושה משום יפוי ואי אסור בכל ענין מאי פריך והא קא מצטער תאמר אין הכי נמי לצטער ולצטער אלא ודאי אינו אסור אלא כשמתכוין ליפות וק"ל. עוד נמצא בתשוב' שכתב רבינו טוביה בשם ריב"א שכל מאכל שחוטפין הבחורים משום שמחת פורים אפילו שלא ברשות משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים שהם ב' לילות ויום אחד אין בהם משום גזל ואין להזמינ' לב"ד על ככה ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן ע"פ טובי העיר עכ"ל. הרי שכתב שבזמן הנזכר אין בו משום גזל אבל קודם לכן וכן אחר כן יש בו משום גזל ועובר על לא תגזול מ"מ בזמנו משום שמחת פורים לא אקרי גזל כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרויח אלא משום שמחת פורים הכי נמי נדון דידן לא שנא כיון שאינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים וכמו שלא עשו גדר התם לענין גזילה כיון שאינו נוהג כי אם ב' לילות ויום אחד הוא הדין נמי הכא דגזל ועריות יצר אחד להן ואין להאריך בדרוש זה אחר שכבר בארו אבי חוזה /אבי/, איש כלבבי, משבט לוי, נאם הטרוד יודא מינץ.

12.  ספר מצוות גדול לאוין סימן ס
כתנא קמא דרבי אליעזר בן יעקב דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעיף וקיינשא וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף (ע"פ יראים סי' שפה) וכן אשה לשבת בין האנשים. ואומר אני שרבי אליעזר בן יעקב נמי מודה בזאת לתנא קמא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו

13.  דברים פרק כב פסוק ה
לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה: פ

14.  תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נט עמוד א
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המעביר בית השחי ובית הערוה - לוקה משום +דברים כב+ לא ילבש גבר שמלת אשה. מיתיבי: העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: המעביר בית השחי ובית הערוה - הרי זה עובר משום, לא ילבש גבר שמלת אשה! ותנא קמא, האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה? מיבעי ליה לכדתניא: +דברים כב+ לא יהיה כלי גבר על אשה - מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים; רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה - שלא יתקן איש בתיקוני אשה.

רש"י דברים פרק כב פסוק ה
(ה) לא יהיה כלי גבר על אשה - שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף:
ולא ילבש גבר שמלת אשה - לילך ולישב בין הנשים. דבר אחר שלא ישיר שער הערוה ושער של בית השחי:
כי תועבת - לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה:

15.  שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן יד
ב"ה. אדר א' תשל"ג. אל תשב פני משיחך, לפ"ק. לכבוד הרב,,, מנהל בית הספר תיכון דתי. הי"ו. - שלום וברכה. אודות בנות המופיעות בבית הספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר (מיני), ואין בידו למחות, כי לדאבון לבנו נפרצו גדרי הצניעות, ולא ישמעו לקול מורים, ושאל, אם אין להעדיף מכנסים ארוכות על חצאיות כאלה, ובפרט בימות החורף שיש סיכויים סבירים שיסכימו לקבל עצה להעדפת מכנסים על החצאית.
(ה) וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"י מינץ בתשו' (סי' טז דל"ב ע"א), שמותר לאיש ללבוש בגדי אשה, כשעושה כן לשמחת פורים, ואינו מתכוין לשם ניאוף, ושכן מוכח בסמ"ג (סי' ס). ע"ש. וכ' הרמ"א בהגה א"ח (ס"ס תרצו) שכן המנהג להקל. אולם רבינו הב"ח (ס"ס קפב) כתב, שדברי מהר"י מינץ הנ"ל דחויים הם מהלכה, ממ"ש להדיא הר"א ממיץ בס' יראים, שאף במשתה של חתן וכלה אסור לאיש ללבוש בגדי אשה אע"פ שאינו מתכוין אלא לשמחם. אלמא דאף מה שעשה לשמחת מצוה יש איסור בדבר, ולא דמי ללובשת בגד איש להגן מפני הצנה שמותר, דשאני התם שאינה עושה אלא להנצל מן הצער שא"א באופן אחר, אבל לשמחת חתן וכלה, וכן לשמוח בפורים, כבר אפשר בהרבה מיני שמחה, ולא יעברו על לאו זה. ע"כ. וכן מבואר בתשו' הרמב"ם שהובאה במעשה רוקח (דף א ע"א), שיש לבטל המנהג שנהגו שהכלה יוצאת במחול במצנפת או כובע על ראשה, או שהחתן מתקשט בעדי אשה, ולא יעלה על הדעת שהותר להם איסור תורה בשביל שמחת חתן וכלה. ע"ש. וכן הסכימו האחרונים בדין שמחת פורים. כמבואר בכנה"ג (ס"ס תרצה) ושכן פסק מהר"ש אבוהב בס' הזכרונות. וכ"כ הגאון מהר"י פינטו בשו"ת נבחר מכסף (סי' טז). וכן העלה מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סי' קפב סק"ג), ונסתייע מד' הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ הגאון מהר"ד פארדו בספרי דבי רב (דף רסג ע"ג). וכ"כ הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (חאו"ח סי' א די"א ע"ב). ועוד אחרונים. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' יד אות ג). והנה בהיותי בזה ראיתי להגר"י ידיד הלוי זצ"ל בשו"ת ימי יוסף בתרא הנד"מ (בחיו"ד סי' ו עמוד קכד), שכ' להוכיח שאיסור לא ילבש גבר וכו' אינו אלא כשמכוין לשם קישוט להדמות לאשה, אבל כשעושה כן לשם כוונה אחרת מותר, ממ"ש בשו"ת תרומת הדשן (סי' קצו) בשם ספר חסידים (סימן ר'), שאם צרו עכו"ם על עיר, וכן נשים שהולכות בדרך, ויראות פן יפגעו בהן עכו"ם ויאנסו אותן, מותר להן ללכת בבגדי אנשים ולחגור בחרב, כדי שיהו סבורים שהם אנשים. וכן בחורים שאין להם זקן יכולים ללבוש בגדי נשים להנצל מאויבים. ע"כ. ומוכח שמכיון שאינן עושות כן במתכוין להדמות לאנשים אלא להנצל מעכו"ם מותר, שאין לומר שזהו מטעם דיחוי, דשרינן להו לעבור על לאו כדי להנצל מאיסור ערוה, שהרי בודאי אין להתיר לעבור על לאו מן התורה בקום ועשה משום כך, דקרקע עולם הן וכו'. ומכאן סיוע למ"ש מהר"י מינץ, וכ"כ הרמ"א בסי' תרצו, שמותר לאנשים ללבוש מלבושי נשים בפורים מפני שאינם עושים כן אלא לשמחה ולא בכוונה להדמות לנשים. אלא שמכל מקום כיון שהוא ענין חמור והרבה אחרונים החמירו בזה מי יקל ראשו כנגדם, והמוותר להקל בענינים אלו יוותרו חייו. ע"כ. ולכאורה ממ"ש בס' חסידים (סי' ר) הנ"ל בראש דבריו, עת לעשות לה' הפרו תורתך, ואע"פ שכתוב לא יהיה כלי גבר על אשה וכו', אם צרו עכו"ם על עיר וכו', משמע שהוא מטעם דיחוי, שאל"כ למה פתח בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך, כיון דמעיקרא לא שייך לאו זה כשעושים להנצל מעכו"ם. אולם אף למטוניה של הרב מהר"י ידיד, הרי מבואר החילוק בב"ח הנ"ל בין כשעושה להנצל מצער, ובין כשעושה לצורך שמחה, ומההיא דהס' חסידים דמיירי להנצל מצרה, אין כל סיוע לד' מהר"י מינץ דמיירי בשמחת פורים. ועכ"פ היה לו למהר"י ידיד להזכיר דברי היראים הנ"ל שלפי הבנתו הוא חולק על היתר הס' חסידים, כדי שיבוא למה שהעלה במסקנתו לאסור בתוקף רב, (וכן דברי הרמב"ם שהובא באחרונים הנ"ל), אבל לפמש"כ גם הס' חסידים י"ל שמודה לאסור בשמחת פורים וכן בשמחת חתן וכלה. וע' בס' יראים השלם ח"ב (סי' שפה עמוד רב) ובתועפות ראם שם. ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רמג). ודו"ק.
(ו) ניהדר אנפין לנ"ד, כי הנה הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן ע"מ שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה. וכנ"ל. ועוד שאפילו אם אינן עושות כן להגן מהצנה והחמה, יש לומר שאין בנ"ד משום לא יהיה כלי גבר על אשה, מכיון שיש הבדל ניכר בין מכנסי גברים למכנסי נשים, שמכנסי הנשים עשויות ממיני צבעונים שאין האנשים לובשים דוגמתן כלל. (ע' בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קכא). וגם עשויות בצורה שונה משל מכנסי גברים. וכבר נשאל בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' עב), אם מותר לנשים ללבוש מכנסים בחורף להגן מפני הצנה, והשיב, יש לסמוך ע"ד הב"ח והט"ז להתיר אפי' במלבוש איש ממש כשעושה להגן מפני הצנה, וגם הש"ך לא אסר אלא כשלובשת ממש בגדי איש בכל המלבושים עד שאינה ניכרת שהיא אשה, אבל מכנסים שהם רק בגד אחד אפי' ללובשו למעלה על המלבושים מותר, שהרי הב"ח התיר גם בבגד העליון שנקרא זיפוצא. ועוד שאפי' לד' האוסר יש להתיר המכנסים האלה, כי לאחר חקירה ודרישה נודע לי שהמכנסים של נשים ניכרים ומשונים ממכנסי אנשים, ונמצא דאיכא הכא תרתי לטיבותא שאינן להדמות לאנשים, וגם יש היכר בין מכנסים אלה של הנשים למכנסי האנשים. וכן נהגו להקל בזה כאן ובפולין אפי' נשים צנועות ואין פוצה פה. ע"כ... ומכ"ש שבזה"ז נתפשטה מאד לבישת המכנסים לנשים, אע"פ שהצנועות נזהרות מהן, מ"מ לא שייך בזה איסור של לא יהיה כלי גבר על אשה כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים דוקא ... נמצא שלפי תי' הא' גם כאן למדין ממנהג העכו"ם ושאינן צנועות שלא יהיה בזה הלאו דלא יהיה כלי גבר על אשה. איברא דבשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' צ), הביא מ"ש הגאונים הראשונים שאיסור העברת שער בית השחי ובית הערוה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, הוא דוקא במקום שרק הנשים מעבירין אותו, ובכ"מ שדרך אנשים ונשים להעבירו מותר, שהכל לפי המקום והזמן, וכ' ע"ז, ואינו מחוור בעיני דהא בנזיר (נט) מוכח שאף שכל העם זולתי היחידים היו מעבירין אותו אפ"ה תלמידי חכמים היו נוהגים בו איסור, ואמאי הא לא הוי בדורם שמלת אשה, וחזר להיות שמלת איש, אלא ודאי שכל דבר הראוי לנשים ולא לאנשים והנשים עושות כן אסור לאנשים משום שמלת אשה. ומי שהרגיל בדבר האסור ונמשכו רבים בכך אין האיסור חוזר להיתר, שא"כ נמצא חוטא [נשכר] ומאריך. ע"כ. ומוכח מזה היפך תירוץ הא' של הפרישה. אולם מכיון דקי"ל כדעת הרמב"ם והטור והש"ע שהסכימו לדברי הגאונים הראשונים (שהובאו בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קכא), שבמקום שהאנשים מעבירין אותו אין בזה הלאו של לא ילבש גבר שמלת אשה, וכ"כ הר"ן (ע"ז כט), וע' בשו"ת מהר"י מינץ (דל"א ע"ב), שוב אין להקשות מד' הרשב"א לתירוץ הפרישה הנ"ל. (וע' בשו"ת גנת ורדים (כלל ו סי' יב), שג"כ העלה שהעיקר כדברי הגאונים, ואף שהרמב"ם והטוש"ע כתבו שבמקום שמעבירין אותו האנשים והנשים אין מכין אותו מכת מרדות, אגב רישא נקטי הכי, ולעולם שאף לכתחלה מותר כסברת הגאונים. וע' בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' יח) שכן מנהג בגדאד להקל. וע"ש. ודו"ק). ועוד שבארחות חיים ח"ב (עמוד רלב) כ', שהרשב"א כתב שבכל מקום שנהגו האנשים להסתכל במראה כמו הנשים אין כאן משום שמלת אשה ושרי ...וה"ה כאן לאחר שנתפשט הדבר בזה"ז בלבישת מכנסים לנשים בהרבה מקומות, אין בזה משום לא יהיה כלי גבר על אשה, כיון שעכ"פ אינו מיוחד לאנשים דוקא. ומכ"ש שיש הבדל ניכר בין המכנסים של נשים למכנסי גברים. והרי זה כמבואר.
 (ח) מסקנא דדינא, איסור גמור לבנות ישראל ללכת בחצאיות קצרות או שמלות קצרות (הנקראות מיני, למינים ולמלשינים אל תהי תקוה), ואיסור זה יש בו גם לאו מן התורה, שנא' ובחקותיהם לא תלכו. וכן אין להתיר לכתחלה לבנות ישראל ללבוש מכנסים, משום שהן בגדי שחץ ופריצות. ובנות הלובשות חצאיות קצרות או שמלות קצרות למעלה מן הברך, צריך להשתדל להשפיע עליהן בדרכי נועם ללבוש חצאיות או שמלות צנועות, באופן שמכסות את הברכים גם בעת ישיבתן. ובמקום שלא ישמעו לנו הבנות ללבוש חצאיות או שמלות המכסות את הברכים, יש להעדיף מכנסים על חצאיות ושמלות קצרות, עד שיוכלו להשפיע עליהן ללבוש בגדי צניעות ככל בנות ישראל הכשרות והנלע"ד כתבתי. בכבוד רב עובדיה יוסף ס"ט
16.  תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כט עמוד א
ואין מסתפרין מהן בכל מקום. ת"ר: ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה, ועובד כוכבים המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. אמר מר: ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה. היכי דמי? אי ברשות הרבים, ל"ל מראה? ואי ברשות היחיד, כי רואה מאי הוי? לעולם ברה"י, וכיון דאיכא מראה - מתחזי כאדם חשוב. רב חנא בר ביזנא הוה מסתפר מעובד כוכבים בשבילי דנהרדעא, א"ל: חנא, חנא, יאי קועיך לזוגא! אמר: תיתי לי דעברי אדר"מ. ואדרבנן לא עבר? אימר דאמור רבנן - ברה"ר, ברה"י מי אמור? והוא סבר: שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי רבים כרה"ר דמו.

17.  תוספות מסכת עבודה זרה דף כט עמוד א
המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה - תניא בתוספתא פ"ג ובירושלמי דפירקין ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה מן הכותי אין רואה במראה פי' לפי שאינם חשודים על שפיכות דמים התירו של בית ר"ג שיהו רואין במראה פי' אף מן הכותי מפני שהיו זקוקין למלכות משמע שאסור לאיש לראות במראה ונראה כי הטעם משום לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגם לא יתקן גבר בתיקוני אתתא ...משמע דהא דאסור בחול לראות במראה הוא ומיהו אינו אסור כ"א להתנאות דעבר משום לא ילבש גבר אבל להסתפר ולגלח ולראות במראה שלא יחבל בעצמו או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות הוא יודע והלכה למעשה דאסור להסתפר מעובד כוכבים אלא אם כן רואה ואפילו ברשות הרבים מדקא אמר רב חנא תיתי לי דעברי אדרבי מאיר ודוקא בתער דשכיח ביה הזיקא בקל אבל במספרים לא שכיח בהו הזיקא שרי אם יש עמו אחר.

18.  אוהב ישראל שמות בפרשת זכור ובפורים
משנכנס אדר מרבין בשמחה [תענית כט א]. י"ל בזה על פי סוד דהנה כתיב (בראשית יז, יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק. ולהבין טעם הדבר למה ציוה הבורא ב"ה וב"ש לקרוא את שמו יצחק. וי"ל דיצחק הוא לשון צחוק וחדוה ושמחה אשר נתהווה על ידי לידת יצחק אבינו ע"ה בכל העולמות על ידי ההשתנות מדבר אל היפוכו. כי אברהם אבינו ע"ה היה מקורו מדת החסד וכן היה דרכו להיטיב ולגמול חסד עם כל באי העולם. והלבוש של חסד הוא בחינת מים, ויצא ממנו יצחק שבחינת שורש נשמתו היה מדת הגבורה והפחד בחינת אש, ועל ידי גודל זה ההשתנות נעשה חדוה ושמחה בכל העולמות. והוא על דרך משל מי שמשנה בגדיו הראוים לו תמיד לפי ערכו ולובש בגדים אחרים אשר אין דרכו בכך אזי נעשה צחוק וחדוה לכל הרואים אותו וכמו שאנו רואים בימי הפורים כאשר איש יהודי משנה מלבושיו ולובש בגדי אשה [או עכו"ם] נעשה שמחה וחדוה על ידי זה וכשרואים כל ימות השנה את האשה [או העכו"ם] בעצמה שמלובש כל אחד בבגדיו הראוים לו אין שום שמחה. אמנם עיקר השמחה בא מחמת ההשתנות מדבר אל היפוכו.

19.  תפארת שלמה מועדים רמזי פורים
והנה זהו הרמז שלבשה אסתר מלכות לבושי מלכות ויקר ממעשי הצדיקים המלבישים אותה המכוונים לשלום מלכות כידוע בסוד עשרה הרוגי מלכות. והנה אח"כ השכינה היא חוזרת ומלבשת הצדיקים במלבושה בכבוד ותפארת כמבו' הענין כולו בפ' אשת חיל לי"ח. וזהו סוד בגדי כהונה שנאמר בהם (שמות כח, ב) לכבוד ולתפארת. וע"ז אמר הכ' (תהלים קלב, ט) כהניך ילבשו צדק היא השכינה כנודע. וע"ז אמר (לכה דודי,קבלת שבת) התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי ר"ל התנערי מעפר הגלות והעצבות קומי לבשי בגדי השכינה שהיא תפארתך עמי. ובזה אמרנו לעיל בפ' (אסתר ד, ד) ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולא קבל. לרמז כי השכינה שלחה בגדים להלביש את מרדכי בגדי תפארתה שמלבשת הצדיקים. ואז בשעת העצבות לא קבל כי לא הי' ביכולתו אז. אך בשעת הגאולה כתי' ומרדכי יצא בלבוש מלכות של השכינה. וזהו המובא בזוה"ק בכ"מ (זוהר ב קסג, ב) כי הצדיקים הם אנפי דשכינתא כי השכינה מתלבשת בתוכם. וזהו שכינה מדברת מתוך גרונם. ועל ענין הזה אמה"כ (ישעיהו סא, י) שוש אשיש בד' כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי'. הרמז על סוד הענין של הלבושים הללו. וזה ענין הרמז במנהג הקדמונים שהיו מחליפין לבושיהם בימי הפורים בגדי איש לאשה ובגדי אשה לאיש וכבר קרא עליהם הב"ח בקול גדול לאמור שהם עוברים על לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב, ה). אך לפי מה שבארנו הי' להם הרמז על לבושי השכינה כמו באסתר ותשלח בגדים להלביש את מרדכי. וזה הרמז (מגילה ז, ב). אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי כנ"ל. והבן:

20.  שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק ב סימן ו
אם לראות במראה שהתפילין יהי' באמצע הוא דברי בורות כי אפילו אם אינם מכוונים ממש כשר דידוע דיש מקום בראש להניח שני תפילין [עירובין צ"ה ע"ב] ואפילו ברוחב ואין שיעור לתפילין ברוחב וכן משמעות המרדכי [הל' תפילין י"ב ע"א בשם הסמ"ג וי"ג ע"ב ד"ה בין עיניך] בהדיא [ועיין תוס' עירובין צ"ה ע"ב ד"ה מקום ובב"י סי' כ"ז ד"ה ומקום תפילה של ראש] והגאון בספרוז לא הקפיד ממש בצמצום:

21.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן ו
ב. אם יש מקום לחומרא להסתכל במראה שהתפלה של ראש תהא באמצע.
(ו) וע"ד אם יש מקום למדקדקין להסתכל במראה לראות אם התפלה של ראש מכוונת באמצע ובמקום שיער, הנה כבר נשאל על כך הגר"ח ז"ל מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"ב חאו"ח סי' ו', והשיב בזה"ל: אם לראות במראה שהתפילין יהיו באמצע הוא דברי בורות כי אפי' אם אינם מכוונים ממש כשר דידוע דיש מקום בראש להניח שני תפילין אפילו ברוחב וכו' עכ"ל, הרי שהגה"ח הבעל דברי חיים ז"ל הגיב על כך בחריפות דאין כל מקום של דקדוק בזה, ואדרבא יש לדעת כי דברי בורות הוא ואין להתפתות אחרי זה....
 כן יעוין גם בתשובה מהאדמו"ר מסאטמאר שליט"א הנדפסת בראש ספר אוצר חיים שהשיב באריכות גדולה ליישב דברי הדברי חיים ולמצוא מקור בית אב להם, וזה הדבר אשר העלה ג"כ, דבעיקר הדבר מ"ש הד"ח ז"ל בנוגע לאם להסתכל במראה לכוין מקום התפלין מפני דהנה ודאי שרובא דרובא מכלל ישראל שבכל הדורות ובכל המקומות עם גדולי ישראל, היו מניחין התפילין בביהכ"נ ובביהמ"ד, ואילו היה איזה דעת מהם שיש צורך להסתכל במראה בשעת הנחת תפילין לצמצם המקום היו מתקנים בביהכ"נ ובביהמ"ד מראה לצורך תפילין, ולא ראינו ולא שמענו כזאת מעולם, וע"כ שאין צורך בדבר, והעושה מנהג נגד כל גדולי ישראל בכל העולם בודאי צדקו דברי הד"ח ז"ל שהוא מנהג בורות, ונגד המנהג בכה"ג שהוא בכל העולם אמרו חכז"ל שאפי' יבא אלי' אין שומעין לו עיי"ש [וכמו"כ כותב שם ג"כ דבודאי צריך להתאמץ בכל מה דאפשר לכוין ע"י השערה ומישוש היד שיעמדו התפילין במכוון באמצע ממש].
בהאמור תשובה גם למה שראיתי בספר פסקי תשובה בהשמטות שבראש הספר שמביא בשם ספר באר משה שהאריך לתמוה ע"ד הד"ח וכ' עוד שנודע מכמה גדולים יראי ד' שהי' להם בכיסם כלי ראי' קטן בכדי לראות שתפלה של ראש יהיה באמצע ממש ע"ש וניתן לומר על אותם שהתנהגו ומתנהגים כן בדומה למאמרם ז"ל בשבת ד' קכ"א ע"ב: ואותם חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם. וכפירש"י. אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו.

22.  שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן ח
אשר לכן נלפענ"ד דודאי מצוה לכתחלה שלא יהיו התפילין גדולים מב' אצבעות על ב' אצבעות ואף שיודע אני מה ערכי שאיני כדאי לחלוק אהני גדולים אשר קטנם עבה ממתני ולא זכיתי להבין שיחת חולין שלהם מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ולא רציתי לפסול אפילו בדיעבד כי צריך עוד להתיישב בדבר אבל לכתחלה ודאי מי שרוצה לצאת ידי רוב השיטות במצוה יקרה וגדולה כזו יעשה לעצמו תפילין לא יותר גדולות מב' אצבעות על ב' אצבעות ויניחם במקום בין העינים. ואין לומר כמו שרציתי לפרש בדברי רדב"ז לעיל דבתפילין אחד יכול להיות רחבים ביותר דמקום תפילין הוא ד' אצבעות דא"כ הי"ל לומר מקום יש בראש להניח ד' תפילין וכמ"ש לעיל וצ"ע....

ובאמת שמעתי שהגאון רי"ז מבריסק זצ"ל ויוצאי חלציו נוהגים שיש להם ראי בשעת הנחת תפילין אם הם מונחים במקומם ואחד מחסידי צאנ"ז אמר להגאון פעם כשהי' הגאון זצ"ל במרחץ קרעניץ אמר לו חסיד אחד דמבואר בד"ח דאין צריך ראי כך מקובלני מפי מגידי אמת אבל כנראה לא קבל זה ואולי מטעמים אלו שכתבתי וצ"ע.

ולהלכה מאחר שמרן פסק אין בידי לחלוק עליו מ"מ מי שלבו נוקפו וחושש שמא לא יניח התפילין במקומם אם הוא רגיל לפעמים לראות במראה גם לשאר דברים א"כ לדידיה ליכא משום לא ילבש גבר עיין יו"ד סי' קנ"ז ס"ב אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר וכו' הג"ה ויש אומרים הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום שאין דרך לראות במראה רק נשים וכו' אבל במקום שדרך האנשים לראות ג"כ במראה מותר ר"ן פא"מ ועיין ביאור הגר"א שם ס"ק ח' ועיין שו"ת הרשב"א ח"ה סי' קכ"א בשם רב שרירא גאון דהני מילי תלוי במנהג המקום והזמן ובהלכות פסוקות מן הגאונים סי' צ"א ועיין עוד בספרי הקטן משנה הלכות על מס' נזיר סי' י"ח וא"כ במי שכוונתו לשם שמים ואינו יכול לכוין באופן אחר בין העינים לדעתי אין להזניחו ואדרבה ראוי לעשות כן כדי לקיים מ"ע דאורייתא וקצת דמיון ממה שעשו הכיור ממראות הצובאות וכתבו מהראשונים ז"ל דעשו כן לפי שהכהן מכפר צריך להסתכל בפני בעל הקרבן ואסור להסתכל בפניה של אשה עשו מראות הצובאות והי' מסתכל הכהן וראה פני אשה בראי והקריב הקרבן עיין רמב"ן שם והרי דלמצוה הי' מותר. אבל דברים כאלו תלוים בכוונה ובמחשבה וה' יודע לב האדם מה כוונתו אבל מי שיכול לכוין מקום הנחת תפילין בלי ראי ודאי יותר טוב שלא להסתכל בזה בתפילה מה שבדוחק יש היתר לזה בכלל אפילו שלא בשעת התפלה כ"ש בשעת התפלה יש לחוש דלמא יתגרה בו יצה"ר שהרי אפילו בבואה גירה בו יצה"ר כמבואר בתוספתא נזיר ובריש נדרים מהאי נזיר שאכל מקרבנו שמעון הצדיק כמבואר שם וכ"ש להביט במראה בשעת תפילה שלא לצורך גדול.

23.  רש"י מסכת עבודה זרה דף כט עמוד א
במראה - מירדויי"ר לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העובד כוכבים כיון דקפיד אהכי חשוב הוא ומתיירא להורגו.

24.  רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ב סימן יא
יא [דף כט ע"א] מתני' ואין מסתפרין מהן בכל מקום דר"מ. וחכ"א ברה"ר מותר אבל לא בינו לבינו:
גמ' ת"ר המסתפר מן העובד כוכבים רואה במראה ואין חושש. ה"ד אי ברה"ר למה לי מראה. ואי ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי. לעולם ברשות היחיד ואי רואה במראה מיחזי כאדם חשוב. לפום גמרא דידן משמע שיהא אסור לראות במראה* ובשבת פרק שואל (דף קמט א) קאמר דאסור לראות במראה של מתכת בשבת פן יבא להשיר בה נימין המדולדלין. ומשמע הא בחול או בשבת באין של מתכת שרי. אבל בירושלמי משמע שאסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קמט עמוד א
ומנהג שנוהגות הנשים לראות במראה של זכוכית, וכן התירו רבינו הגדול ז"ל וה"ר יונה ז"ל, ושמעינן מהכא דלכולי עלמא מותר לראות במראה בחול ואפילו לאנשים ואין בה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, אבל יש דוחין דהכא בנשים איירינן דאילו באנשים אפילו בחול אסורים לראות בכל מראה והא כתיבא לה במסכת עבודה זרה (כ"ט א') בס"ד.


ספר מצוות גדול לאוין סימן מה
אסור לאיש להסתפר מן הגוי ביחוד אם לא הישראל רואה במראה (ע"ז כט, א) דלמא קטיל ליה, אף על פי שלכאורה [בחנם]ח אסור לראות במראה משום לא ילבש גבר וגומר מדהתירו (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב) לבית רבי דווקא לראות במראה מפני שהיו קרובים למלכות וגם אמרו (שם) כי המסתפר מן הכותי אינו רואה במראה אם לא תאמר הפירוש כי אין רואה היינו אין צריך והא דבפרק שואל (שבת קמט, א) מוקי טעמא דאיסור מראה בשבת דווקא של מתכת שלא ישיר נימין המדולדלין, היינו באשה אבל באיש אפילו בחול אסור (סימני סה"ת סי' קנה), אמנם יש שמסתכלין במראה להאיר עיניהם שאומרים חכמי הרופאים שהוא טוב לזה ורחמנא לבא בעי כי כל לבבות הוא דורש (תו' שם ד"ה המסתפר):

דור רביעי חלק ב' סימן מו
ולא עוד אלא שחד מתלמידי המופלגים נ״י עוררני על הא דכתב הרמ״א בהגה הל׳ מגילה סי׳ תרצ״ה סעיף ח׳ ״שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מטין אלא לשמחה בעלמא״, עכ״ל. והוא לכאו׳ ג״כ כסברת הב״ח וזה תמוה להתיר איסור תורה שיש בו מלקות בשביל שאינם מתכוונין אלא לשמחה בעלמא. ולולי משמעות דברי הרמ״א ז״ל דבכוונה תליא מילתא הייתי אומר דליכא איסור כלי גבר על אשה או להיפך אלא כשניכר מה שהוא איש או אשה אלא שלובש בגד של אידך אבל אם הוא לובש פרצוף באופן שהרואים סוברים על איש שהוא אשה או להיפך כה״ג ליכא לאו. ומצינן כעין זה דשרי למימר לצורבא מרבנן עבדי דנורא אתא כיון דאינם מכירים אותו שהוא ישראלי אין בזה איסור. והי׳ בזה מדוקדק דנקט הרמ״א דנהגו ללבוש פרצופים וגבר לובש שמלת אשה דהיינו דוקא שעושים ביחד אבל לשון הרמ״א דקאמר דשרי משום דאין כוונתם אלא לשמחה בעלמא אינו סובל פירושי זאת.

25.  שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן יד
נשאלתי אם מותר להזמין למסיבת חתן וכלה, או ביום פורים, קוסם, שעל ידי זריזות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים, לבדר ולשעשע את הקרואים, ואינו עושה שום פעולה של כישוף.
ג. ולכאורה היה מקום עדיין להתיר בנ"ד לשמחת חתן וכלה, ולשמחת פורים, ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"י מינץ (בסוף הס' דל"א ע"ב והלאה), בדבר המנהג ללבוש פרצופים בפורים ולהחליף הבגדים מבגדי איש לבגדי אשה, וכן להיפך, והרי יש בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכו', וכמה גדולים וחסידי עולם ראו ולא מיחו בדבר, ונראה דה"ט כמ"ש הפוסקים שבמקום שנהגו האנשים כנשים להעביר שער בית השחי ובית הערוה ולהסתכל במראה אין בזה איסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. [ע' להר"ן ע"ז כט: בשם הגאונים, ובתשובת הרשב"א ח"ה סי' קכא ובב"י יו"ד סי' קנו] ולפ"ז בשמחת פורים שנוהגים כן אנשים ונשים מותר. ועוד י"ל לפמ"ש הריב"א שמה שחוטפים הבחורים זה מזה דברי מאכל משום שמחת פורים אין בו משום גזל, וה"נ בנ"ד לא שנא, כיון שאינו מתכוין לניאוף אלא לשמחת פורים. ע"כ. ומעתה לפי טעמו השני ה"נ כאן שהאחיזת עינים אינה אלא לשמחת פורים י"ל שמותר. וה"ה לשמחת חתן, וכמ"ש כיו"ב התוס' (סוכה מה) ד"ה מיד. שאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה בזה וקורעין בגדי חבריהם או מקלקל סוסו של חבירו פטורים, שכך נהגו משום שמחת חתן. ע"ש. והרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' תרצו) הביא דברי המהר"י מינץ, וכ', ואפשר שמזה נתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים לשמחה, שהרי אפילו איסורא דאורייתא נדחה כי לא מתכוין, כ"ש כלאים דרבנן. אך מהר"י ברין קרא תגר על מנהג לבישת הכלאים, ואף שיש תולין עצמן בתשו' ריב"א שכ' דליכא למיחש לאיסור גזל במקום שמחת פורים, לאו מילתא היא, דממון ניתן למחילה, והפקר ב"ד הפקר, משא"כ באיסור. ולפי דבריו כ"ש שאסור ללבוש פרצופין וכו', ומ"מ מכיון שנתפשט המנהג ואין מוחה נ"ל ליישב וכו'. ע"ש. וכ"כ הרמ"א בהגה שם, שפשט המנהג כסברא ראשונה להתיר לבישת פרצופין בפורים וגבר לובש שמלת אשה וכו', מאחר שאינן מכוונים אלא לשמחה בעלמא. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתריו. וכ"כ בס' מאורי אור (מגילה ז:), דרבה דשחטיה לר"ז היינו ע"י אחיזת עינים לשמחת פורים. ע"ש. ברם בקושטא שאין להתיר בזה כלל. ועינא דשפיר חזי להר"א ממיץ בס' יראים (ס"ס צו) שכ', ואפילו עראי דרך שחוק אסור לאיש ללבוש מלבושי אשה. וכן להיפך, שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, והוצרכתי לזה לפי שראיתי בנ"א שלובשים עראי מלבושי אשה במשתאות של חתן וכלה. ע"כ. ובתשובת הרמב"ם (בראש ס' מעשה רוקח דף א ע"א), כתב, בדבר מה שיש נוהגים שהכלה תצנוף מצנפת או כובע ולוקחת בידה סיף ויוצאת במחול לפני האנשים והנשים, לא יעלה על הדעת שמפני היותה כלה הותר לה איסור תורה בתועבה זו, אא"כ יתנצלו לומר שהם סומכים על המנהג, שכך נהגו, כמו שיתנצלו בזולתו, וכבר היה נעשה כן במצרים, והיו נכשלים בו גדולים, עד שבטלנו אותו, ומחינו זכרו. וכן היה נהוג שהחתן יוצא לאשה המקשטת תקשט אותו, וזה מכלל עדי האשה, ואסור לעשותו, וראוי להזהר מזה, ולא יסמכו על הנשים שאין להן דעת ולא תבונה. עכת"ד. הרי שאע"פ שעושים כן רק לשמחת חתן וכלה אסור. והב"ח יו"ד (ס"ס קפב) הביא מ"ש מהר"י מינץ הנ"ל, וכתב, שאין ספק שנעלם ממנו מ"ש בס' יראים להחמיר בשמחת חתן, וה"ה בפורים, ומה שחשב לדמות ד"ז להיתר חטיפת מאכל בפורים, תמוה, שבדבר שבממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר, אבל בדבר איסור אין כח ביד שום ב"ד להתיר משום שמחת פורים אפילו באיסור של דבריהם, ולכן כל יר"ש יזהיר לאנשי ביתו ולשומעי לקחו שלא יעברו על איסור לאו של לא ילבש גבר שמלת אשה לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה. ע"ש. וכן הסכים מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סי' קפב סק"ג). והביא גם ד' הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. וכ"כ מהר"א ישראל בכסא אליהו א"ח (סי' תרצו סק"ג). וכ"כ הכנה"ג א"ח (ס"ס תרצה). ושכ"כ מהר"ש אבוהב בס' הזכרונות. ע"ש. וכן פסק הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (חאו"ח סי' א די"א ע"ב), ובשו"ת חיים ביד (חיו"ד סי' א דף י ע"א), ובספרו משא חיים (חלק המנהגים מע' ל אות קיג), שיש לבטל המנהג הרע שנוהגים בפורים ובשמחת חתן וכלה שאיש לובש בגדי אשה וכן להיפך, שעוברים על לא ילבש גבר שמלת אשה. ע"ש. וכן העלה בס' יד הקטנה (דף רפ ע"ב), אחר שהאריך בזה מאד, וסיים, ולכן ודאי שראוי לכל הגדולים למחות בחרמות גדולים ובכל מיני כפיות לבער המנהג הרע הזה, ולא תמצא מכשלה גדולה כזאת בישראל ח"ו, וישתקע הדבר ולא יאמר. ע"ש. וכ"כ הרה"ג בעל לב העברי בס' בית יוסף חדש (דפ"ג ע"ד). ע"ש. ומעתה גם בנ"ד באיסור מעונן דהיינו אחיזת העינים אע"פ שעושה לשמחת פורים או לשמחת חתן וכלה אסור בהחלט, ומכ"ש לרמב"ם והחינוך דס"ל שיש בזה לאו דאורייתא ולוקים עליו, וכ"כ הרמ"א והב"ח והש"ך וסיעתם. וכנ"ל. וכנ"ל. וכן מצאתי בס' משנת חכמים מצוה מ"ז שאסר בכל תוקף גם לשמחת פורים וחתן. ע"ש. (והובא בדרכי תשו' סי' קעט ס"ק לז). וכבר נתבאר שגם הרואים שלא שיתפו פעולה עם הקוסם הלזה, יש עליהם איסור. ושומר נפשו ירחק מהם. [ומ"מ נראה שאם הקוסם הלזה גוי יש להקל, כיון שאינו אלא אוחז העינים, וכמ"ש החכמת אדם ובקיצור ש"ע שם. ואף שהמהר"ם שיק (במצוה רנא) חוכך בזה משום לפני עור, לר"ש (בסנהד' נו:) דב"נ מצווה על הכישוף, וכ' בסדר למשנה שכן הלכה, וא"כ יש להחמיר גם בגוי. ע"ש. ולפע"ד הרי מלבד שהרבה פוסקים סוברים שב"נ לא נצטוו אלא על ז' מצות בלבד וכמ"ש בחזון איש (זרעים, הל' כלאים סי' א סוף אות א), הרי גם להרמב"ם י"א דלא קי"ל כר"ש, וכמ"ש הלח"מ (פ"י מה' מלכים ה"ו). ובצירוף ד' הרדב"ז כאן נ"ל שיש להקל]. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.


will the real Adar please stand up

אדר ראשון

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                 Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כב' שבט התשע"א                                                                                  Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com
1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב
משנה. קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.

2.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב
גמרא. הא לענין סדר פרשיות - זה וזה שוין. מני מתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל. דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני, ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו בשני. מני? אי תנא קמא - קשיא מתנות, אי רבי אליעזר ברבי יוסי - קשיא נמי מקרא מגילה. אי רבן שמעון בן גמליאל - קשיא סדר פרשיות! - לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא. ואי בעית אימא: לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין. ואילו סדר פרשיות לא מיירי. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף.

3.     רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב
סדר פרשיות - פרשת שקלים וזכור ופרה והחודש, דתנן במתניתין דבני העיר דנוהגין באדר.
זה וזה שוין - שאם קראם בראשון אין צריך לחזור ולקרות בשני.
שאסורין בזה ובזה - ביום ארבעה עשר וחמשה עשר שבשניהן.
אין מעבירין כו' - משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה.
גאולה לגאולה - פורים לפסח.

4.     רא"ש מסכת מגילה פרק א
מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נראה לומר דסיפא ארישא קיימא היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דאע"פ דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני [והיכא] דנתעברה השנה קודם אדר ראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ...
גמ' ומוקמינן מתניתין כרבן שמעון בן גמליאל והכי קאמר אין בין ארבעה עשר של אדר הראשון לארבעה עשר של אדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא להספד ותענית שניהם שוין וכן הלכה

5.     מרדכי מסכת מגילה פרק מגילה נקראת [רמז תשעד]
[רמז תשפד] אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין אמר ר"מ היינו קודם שבטלה מגילת תענית אבל בזמן הזה כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים אין אסורין בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים דמתפרסמא מילתא דניסא כדמפרש פ"ק דר"ה לבד מפורים דאית ביה מקרא מגילה אבל י"ד דאדר הראשון כיון דלית ביה פרסום ניסא ולא מקרא מגילה לא עדיף משאר מגילת תענית ומותר בהספד ובתענית ועוד קבל מור"ם דהא דאמרינן דאסור בהספד ותענית דוקא בקראו המגילה ונתעברה השנה

6.     ספר אבודרהם פורים
ואם תהיה השנה מעוברת, בארבעה עשר ובחמשה עשר מאדר ראשון מתפללים כמו ביום ב' של פורים שאמרנו וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בהם מלאכה.
                                
7.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז סעיף א
יום י"ד וט"ו שבאדר (א) ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור (ב) יענך ה' ביום צרה, <א> ואסור בהספד (ג) [א] ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה (ד) א [ב] בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן, (ה) <ב> מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; ב וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו, ט"ו) (הגהות מיימוני בשם סמ"ק).

8.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז
כשאירע יום (מא) שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה כ [טז] באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור <ג> באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ה /רצ"ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, (מב) מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).

9.     ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקסח סעיף ז
בשניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ"ל:

10.  משנה ברורה סימן תקסח ס"ק מא
(מא) שמת אביו א"א =או אמו= באדר והשנה מעוברת - ר"ל שבשנה שמת בו אביו לא היה השנה מעוברת ובשנים הבאים אח"כ איתרמי שנה מעוברת דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני וי"א להיפך וגם יש בענינינו טעם דאין מעבירין על המצות:

11.  משנה ברורה סימן תקסח ס"ק מב
(מב) מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם - עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו [לח] שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו יום ראשון דכן הוא המנהג) אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה כתבו בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו ואמו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול אחרים לומר קדיש. אם מת אביו ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה שהיתה שנה פשוטה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו דלעולם אדר של שנה פשוטה עומד תחת אדר שני של שנה מעוברת. ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסליו ולשנה הבאה היה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום אחד צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונין למועדות משני וא"כ היה יום פטירת אביו יום אחרון מחודש חשוון וגם עתה יקבע ביום אחרון לחודש זה או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יקבע יום היא"צ עתה ג"כ בר"ח [ולא להתענות בו דהא אין מתענין בר"ח כדלקמיה אלא להדליק בו נר ולומר קדיש] ומסיק המ"א דאם שנה ראשונה למיתת אביו השנה היא חסרה וכמש"כ וא"כ עדיין לא הוקבע הענין עליו בנדר יקבע היא"צ בכ"ט לחודש חשוון וכמש"כ הטעם אבל כששנה הראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח [לט] ויש מאחרונים שסוברין דלעולם יקבע בר"ח [מ] והעולם נוהגין כהמ"א:

12.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף י
אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, י ושנת י"ג (מג) [יא] אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין (מד) עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, (מה) אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו /ט'/).

13.  מגן אברהם סימן נה ס"ק י
ושנת י"ג אינה מעוברת - משמע דאם שנת י"ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ בלבוש סי' תרפ"ה וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני ... לכן נ"ל דנעשה ב"מ באדר שני והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מילתא דפסיק' נקט: ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע אם נעשה ב"מ כ"ט לחשון דהא משמע בנדרים דף ס' דבאמת יום ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ר"ח וכן בא"ע סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות ומ"מ נ"ל דלא נעשה ב"מ עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון דבעי' י"ג שנים שלימים כנ"ל ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז:

14.  משנה ברורה סימן נה ס"ק מד
(מד) עד כ"ט לאדר - דמהו דתימא שיחשב האדר הראשון שנולד בו במקום שבט וכיון שיגיע כ"ט בשבט בשנת י"ג יהיה נעשה בר מצוה קמ"ל דלא אמרינן כן:

15.  משנה ברורה סימן נה ס"ק מה
(מה) אינו נעשה - אף על גב דכבר כתב המחבר סעיף ט' דחודש העיבור בכלל מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בר"ח ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ר"ח ניסן אבל נולד בר"ח אדר ה"א דנעשה בר מצוה בר"ח אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר [מ] אלא חודש העיבור מיקרי שהרי אין קורין את המגילה באדר ראשון ואנן בעינן י"ג שנים שלימים. מי שנולד ביום ראשון בר"ח כסליו והיו אז ב' ימים ר"ח ובשנת י"ג היה חשון חסר וכסליו אינו אלא יום אחד ר"ח אעפ"כ [מא] אינו נעשה בר מצוה עד ר"ח כסליו. ומי שנולד בר"ח כסליו ולא היה רק יום אחד ר"ח ובשנת י"ג היו שני ימים ר"ח [מב] נעשה בר מצוה ביום א' דר"ח:

16.  שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תב סעיף יב
הגה:...ואם מתו באדר ונתעברה השנה, יא העיקר להתענות באדר (ו) הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר. יב ואם מתו בשנת העיבור באדר השני, מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם). ועיין באורח חיים סימן תקס"ח סעיף ז'. ועיין לעיל סימן (ז) שצ"א שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית. ועיין בא"ח סימן רמ"ט. מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן (ח) כל ימיו.

17.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קס
עוד בענין קביעות יום היאר - צייט, ואמירת קדיש בשבת שקודם הקבורה בע"ה ב' שבט תשמ"א מע"כ ידידי מר ר' ירוחם פראם שליט"א ומע"כ ידידי הרה"ג ר' אברהם ביקשטיין שליט"א שלום וברכה וכל הטוב לעולם. א' מי שמת באדר בשנה פשוטה מתי יעשו היאר - צייט בשנה מעוברת.
במי שמת באדר בשנה פשוטה אף שהרמ"א /יו"ד/ כתב בסימן ת"ב (סעי' י"ב) שהעיקר להתענות באדר ראשון הא כתב הש"ך בס"ק י"א דבאו"ח סימן תקס"ח סעיף ז' הביא הרמ"א שיש מחמירין להתענות בשניהם ואף שאין כוונתו לקושיא דהא גם ביו"ד רמז שיש גם מקום להחמיר בזה שכתב אף על פי שיש חולקין כך הוא העיקר, אלא כוונתו שמלשון הרמ"א באו"ח חזינן שטוב להחמיר וכאן כתב רק מה שסובר לדינא, וכתב זה משום שסובר שצריך להחמיר בשניהם וכדמסיק שכן כתב מהרש"ל שכן נוהגין וכן סובר הב"ח, והמג"א בסימן תקס"ח סק"כ מסיק דלדינא יש להיות בשניהם, ואולי גם הש"ך לא לחומרא בעלמא מסיק שצריך להתענות בשניהם אלא לדינא, דכן מסתבר שלא לחלק מלהעשות בר מצוה דאינו נעשה בר מצוה עד אדר שני כדכתב הרמ"א באו"ח סימן נ"ה סעיף י' ואף שיש חלוקים הם כולן דחוקים, ומשמע מלשון רוב הפוסקים דהוא מדין ודאי שלא נעשה בר מצוה עד אדר השני וצ"ע בזה אך שלמעשה אינו נוגע זה.

18.  שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קה
ב"ה, ר"ח אד"א תש"ס לפ"ק.
הנה כב' הציע לפנינו שאלת חכם, ילד שנולד בשנה פשוטה בשלשים לחודש שבט שהוא א' דר"ח אדר ונעשה בר מצוה בשנה מעוברת, אם נעשה בר מצוה כיום הולדו לפני י"ג שנה דהיינו בל' לחודש שבט א' דר"ח אדר א', או כדעת הגאון בנין ציון ח"א סי' קנ"א דדעתו דנעשה רק בר מצוה ביום א' דר"ח אדר ב'.
ובתשובת דבר זה אומר לענ"ד דנעשה גדול ביום ל' שבט א' דר"ח אד"א, מעיקר ההלכה עכ"פ, והוראת הבנין ציון במחכתה"ג אינה מובנת, וכדי שלא להאריך אבא על עיקר ראיתו מתשובת מהר"י מינץ סי' ט' שכתב להוכיח שהנולד בשנה פשוטה באדר דלא נעשה בר מצוה עד אדר שני, וז"ל, דכיון דאדר ראשון הוא ודאי חודש העבור (כאשר הוכיח שם משיטת הראשונים) פשוט מסברא דאילו נולד בניסן יהי' בר מצוה בניסן ולא באדר ב' ה"נ נימא דבאדר ב' יהי' בר מצוה ולא באדר א' שהוא חודש העבור, ולא נקרא אותו אדר אלא שבט וכו'. הרי שפשיטא לי' דאדר שני הוא עיקר האדר ואדר ראשון דיינינן לענין בר מצוה כשבט, א"כ גם אם נימא דמי שנולד ביום א' דר"ח אדר חשבינן לנולד בל' בשבט מכ"מ לא הגיע יום זה עד א' דר"ח אדר שני, זו הוראת בעל בנין ציון.
ודרכו מכוסה מאתנו, דהמעיין במהר"י מינץ ובטעמו יראה דההיפך מוכח, דהא כתב שם ליסוד הוראתו דהיות דאד"א נעשה להשלים החסר שבין חדשי החמה לחדשי הלבנה, וא"כ ימי חודש אדר ראשון יוצאים כולם בהשלמה של השנים הרבות שלפני הבר מצוה, ועדיין לא עבר עליו חודש אדר אמיתי משנת י"ג שלו א"כ צריך לימי אדר ב' להשלים שנת י"ג בשלמות, דאם לא כן אנו מקדימים שעת גדלות שלו נגד משפט התורה, כ"ז ברור ופשוט למעיין בתשובת רבינו מהר"י מינץ.
וכ"ז לא שייך רק על ימי אד"א, דהיינו מיום ב' דר"ח אד"א שאז סופרים ימי חודש, אבל יום ראשון דר"ח אד"א שהוא ל' שבט אינו מן המשלימים חסרון השנים ע"י ההבדלים בין חדשי חמה לחדשי לבנה, אלא דכל חודש מלא אנו נותנים יום ל' שלו לתחלת ר"ח הוא להשלים שעות החודש היות כל חודש הוא כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, בערך כחצי יום, וא"א למנות ימי חודש לחצאין ע"כ בערך כל חודש שני אנו עושים יום שלם לענין ר"ח דוקא אבל לא לענין מנין ימי חודש עצמו כמבואר בטור או"ח סי' תכ"ז, וברמב"ם פ"ח מהל' קדוש החודש.
נמצא דימי חודש אד"א המתחילים ביום ב' דר"ח צריכים עוד להשלמת ימי חודש אדר ב', אבל יום ראשון א"צ לשום השלמה דלא נעשה להשלמת החסר מהשנים אלא משלים רק החסר ע"י שעות החודש, ובעל בנין ציון במחכ"ת דימה רחוקים בתכלית. ומשאר מקומות שהעיר פשוט דאין ראי', ע"כ בודאי מעיקר הדין הוא נעשה בר מצוה ביום ל' לחודש שבט א' דר"ח אדר א', וכבודכם מסרו לי דכך הורו גאוני ירושלים בימי הגאונים מהרי"ל דיסקין זי"ע, והגר"ש סלאנט זי"ע.
ואמנם כדי לחשוש להגאון בעל בנין ציון ודעמי' כדאי להחמיר שלא להחזיקו לגדול בדבר שהוא להחמיר כגון להוציא אחרים וכדומה, אבל להקל שלא להחזיקו לגדול כגון לענין חיוב תפילין וכדומה הדבר נוטה לדעת הסוברים דמל' שבט א' דר"ח נעשה גדול כנ"ל.
ב. ואשר שאל לענין נולד באדר תשמ"ז, שנעשה בר מצוה השנה רק באדר שני האם צריך להחמיר לענין תפילין שהוא דאורייתא מאדר ראשון או נימא שהכרעת רבינו הרמ"א סי' נ"ה ס"י הוא לקולא ולחומרא.
כבר כתבתי לענ"ד בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ט' דמעיקר הדין אין לחשוש לשיטת הר"ש הלוי שבפר"ח שכתב שנעשה בר מצוה באדר א', הואיל שיצא הלכה לכל ישראל כרמ"א ודעמי' דדעתם דאינו נעשה בר מצוה רק באדר ב', אמנם הבאתי שם מתשובת בית שלמה אה"ע סי' נ"ו היות דבלא"ה כ' מג"א דמתחילים זמן מה לפני הבר מצוה בהנחת תפילין ויש לדבר זה מקור בגמ' סופ"ג דסוכה מ"ב ע"א, נהי דהרבה אין נוהגים כן, מכ"מ במקרה זה דאד"א ואד"ב יכול להחמיר בדרך חומרא להתחיל מאד"א, וכ' הבית שלמה שיתחיל שלא מיום לידתו כדי שלא יראה שקבעו הלכה מאד"א...
ג. ובענין משנכנס אדר מרבין בשמחה, ודאי פשטות ההלכה רק מאדר ב' דהא כתב רש"י תענית כ"ט משנכנס אדר, ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח, וזה באדר ב' דאין בין ראשון לשני אלא מקרא מגילה כפ"ק דמגילה ובירושלמי איתא דכל החודש כשר למגילה, וכדכ' והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה, וכמש"כ רמ"א או"ח תרפ"ח ס"ז, ועיין הי' ריטב"א במס' תענית שם שכ' דבר פלא, שאעפ"י שאין מזל לישראל כארז"ל מכ"מ בב' חדשים כנראה אלול ואדר לכו"ע יש מזל לישראל, ועיין בשפת אמת תענית שם שכ' דגורם שמחה באדר ע"י באחד באדר משמיעים על השקלים והתחדשות הקרבנות, וזה ודאי לא הי' אלא באדר שני ואכמ"ל, אבל אית דמוסיפין שמחה מאד"א, וטוב לב משתה תמיד.

19.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקפ סעיף ב
בז' באדר מת משה רבינו ע"ה =עליו השלום=

20.  משנה ברורה סימן תקפ ס"ק טו
(טו) בז' באדר וכו' - ובשנה מעוברת יש דעות בין האחרונים ועיין בפ"ע וסוגין דעלמא להתענות בראשון:

21.  שו"ת יחווה דעת חלק א סימן פג ד"ה ובדבר הנוהגים
ובדבר הנוהגים להתענות בשבעה באדר, שהוא יום פטירת משה רבינו, ע"פ המבואר בשו"ע /א"ח/ (סי' תק"פ), האם יתענו באדר א' או באדר ב', הנה בילקוט שמעוני (פרק ה') נחלקו תנאים בדבר זמן פטירת משה רבינו ע"ה, ר"א המודעי אומר בז' באדר א' נפטר, ר' אליעזר אומר בז' בשבט, ור' יהושע אומר בז' באדר, והלכה כרבי יהושע, שכן מבואר (בקידושין ל"ח ע"א) שבסך הכל היו ל"ג ימים מיום פטירת משה עד שעברו את הירדן ביו"ד /בי'/ בניסן, וא"כ אפילו את"ל שנה מעוברת היתה, כדברי ר"א המודעי, פטירתו היתה בז' אדר ב', ולפ"ז הנוהגים להתענות ביום פטירת משה רבינו, יתענו בז' אדר ב', ואמנם בתשו' מהרי"ל (סי' ל"א) כתב שיתענו בז' באדר א', וע"פ זה הורה ג"כ שמי שנפטר לו אביו באדר, יש לו לעשות האזכרה והלימוד ביום פקודת השנה באדר א', וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' רצ"ד), וראה עוד בתשו' מהר"י מינץ (סי' ט'), וכ"פ הרמ"א בהגה"ה באו"ח (סי' תקס"ח), אולם המהרי"ו (בחי' דינים שבסוה"ס סי' ה') פסק שיש להתענות ולנהוג פקודת השנה באדר ב', והביאו להלכה מרן הב"י (סי' תקס"ח), וכן פסק הגאון החכם צבי הובאו דבריו בשאלת יעב"ץ ח"א (סי' קי"ז), וכן הסכים בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קס"ג), וכן פסק הגאון רבי דוד פארדו בס' שכיות החמדה, וכ"פ בשו"ת ויען יצחק (חיו"ד סי' לט). ואף על פי שהגאון יעב"ץ בשאלת יעבץ שם כתב שלדברי האומר במס' סוטה (יב ע"ב) שמשה רבינו נולד בשנה מעוברת באדר א', מסתבר לומר שאם גם שנת פטירתו היתה מעוברת, בודאי שנפטר באדר א', כמו שכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ומכאן סיוע לדברי מהרי"ל והתה"ד שכתבו להתענות באדר א', ע"כ. וכן דעת הגרח"פ בלב חיים ח"ב (דקנ"ז ע"א), (אלא שכ' שאם אפשר טוב להתענות ולעשות הלימוד בשני הימים, בז' באדר א' ובז' באדר ב') אולם אין זה מוכרח, שאנו אין לנו אלא סתם דברי הגמ' (בקידושין ל"ח ע"א) שמיום פטירת משה עד שעברו הירדן היו רק ל"ג ימים, וזה היה בי' בניסן, וא"כ לא יתכן לומר שנפטר באדר א', וכבר כתב הגר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קע"ג), שמה שאמרו שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, כיונו לומר במה שהוסיפו ודקדקו בלשונם ואמרו מחודש לחודש, שאפי' אם נולד משה בשנה מעוברת באדר א', לא נפטר אלא באדר ב', ולכן יש להתענות בז' באדר ב', וכ"כ המג"ן הובא בס' פתח עינים (ר"ה י"א ע"א). ואף היעב"ץ חזר בו ופסק בסידורו שיש להתענות באדר שני, כדברי מר אביו החכם צבי, וראה עוד בשו"ת מלמד להועיל (חאו"ח סי' קי"ג), ובשו"ת אמרי שפר (סי' ח'), ובשו"ת קרית חנה דוד ח"א (סי' צ"ב), ועוד. ואף העושה אזכרה ולימוד ביום פקודת השנה לע"נ =לעילוי נשמת= אביו, יש לעשות כן באדר ב', אא"כ נפטר אביו באדר א' בשנה מעוברת שאז יש לעשות האזכרה והלימוד באדר א', וכיו"ב מבואר בפוסקים שנער שנולד באדר א' בשנה מעוברת, נעשה בר מצוה באדר א'. וכמ"ש מהר"י מינץ (סי' ט'), ומהר"ש הלוי (סי' ט"ז), והפר"ח והא"ר (בסי' נ"ה), ואף על פי שהמג"א (בסי' נ"ה סק"י) כתב שגם הנולד באדר א' בשנה מעוברת אינו נעשה בר מצוה אלא באדר ב', כבר השיגו עליו האחרונים והעלו כאמור. וכן הסכים השבות יעקב ח"א (סי' ט'). והעיד שכן מנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה להורות כאמור. וכ"פ בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"א), וכן הסכים מרן החיד"א במחזיק ברכה (בקו"א סי' נ"ה), והכף החיים פלאג'י (סי' י"ג אות ב'), ועוד אחרונים.




22.  שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן לט
א. בדיני ומנהגי אדר ראשון ואדר שני ובמיוחד ביאצ"ט.
ב. אם יש מקום לחומרא להתנהג בט"ו לאדר"א במשלוח מנות.
תשובה לשואל.
ישנם בזה חילוקי דיעות במפרשים איך להתנהג למעשה ובמיוחד בקביעת יום היאר צייט, וכידוע. ואני אברר בזה דעתו של גדול הפוסקים הגאון החתם סופר זצ"ל. וכדלקמן.
א) בשו"ת חתם סופר חאו"ח סימן י"ד מברר לכאורה רק שיטות המפרשים וחילוקי הדיעות שמצינו בזה בהוספת הבהרות בזה מדיליה. אבל לא קובע דיעה ברורה בזה להלכה למעשה.
אני מחוה דעתי בזה בכאמור, כי מצינו לו במקו"א שקובע הלכה ברורה בזה לאחר בירור רחב ומסיים במפורש שכן דעתו להלכה למעשה. והיא לו בשו"ת בחלק או"ח סימן קס"ג.
וזל"ק: דינים היוצאים מדברינו אלו:
א. דשפיר מצי צבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס ומצוה נמי עבדי עמ"א ססי' תרפ"ו ודלא כמ"ש הפ"ח במנהגי איסור אות י"ד.
ב. אם הוא באדר ויש בו קום ועשה משתה ושמחה וי"ט אינו צריך להטריח אלא פ"א היינו באדר שני למסמך גאולה לגאולה.
ג. אם הוא קום ועשה של מצוה כגון לחלוק צדקה וכדומה יעשה בראשון משום זריזין מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות, ומ"מ אין שום נער נעשה בר מצוה עד אדר ב' מטעם שכתב מג"א סי' נ"ה סק"י ע"ש.
ד. ואם הוא יום תענית בצער יעשה בשני מפני דאקדומי פורעניות לא מקדימין עיין מלחמות ה' ספ"ק דמגילה.
ה. אם הוא מידי דלית בי' טורח כגון שב ואל תעשה מחייב לעשות בב' אדרים בראשון ובשני.
ו. ואמירת קדיש לעולם שני עיקר, דדין של מעלה על הנשמה היא בשני כלשון התורה שבמגילת אסתר דכתיב השנית. וכן ז' אדר יא"צ של מרע"ה בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קי"ז מייתי דברי הגאון ח"צ שהעיקור לעשות בשני שלא להרחיקו יותר מג"ח מיום מתן תורה, אלא הוא מייתי סמוכים ג"כ להאומרים לעשותו באדר ראשון אבל להלכה דעתו לעשות בשני, כ"כ מטעם חשבון מן שפסק בז' אדר עמ"ש בסידור שלו גבי ז' אדר. ועוד שם בסוף הסידור גבי ז' אדר שני ע"ש בביאור ותמצא כדברינו ודלא כמג"א סס"י תק"פ.
ז. בשטרות כותבים בראשון סתם ובשני תניין מטעם המפורש לעיל (בדברי התשובה שם) עיי' תומים סס"י מ"ג.
ח. הנודר עד אדר הוא עד הראשון דלשון ב"א גריר בתר לשון שטרות, ומ"מ המחמיר עד אדר ב' תע"ב.
כל הנ"ל נלע"ד להלכה ולמעשה עכל"ק של הח"ס ז"ל.
ב) העתקתי את דברי הח"ס בזה בסי' קס"ג במילואם וכלשונם. כדי להוציא מדעת כמה שרוצים לומר שדבריו בסי' י"ד סותרים למ"ש בסימן קס"ג. ואם רוצים יכולים עוד להסתייע לכך ולומר ביותר כי ישנה הוכחה שחזר בו ממ"ש בסי' קס"ג, כי התשובה בסי' קס"ג חתום שהשיב אותה בתאריך י"ט אד"ר תקפ"א ואילו התשובה שבסי' י"ד רשום שהשיב אותה הרבה זמן יותר מאוחר והיא לו בט"ו אדר תקצ"ח].
אבל המתבונן היטב נוכח לדעת שאין כל סתירה בהתשובות, בסי' י"ד כתב בדעת והסברת המפרשים בזה לפי דעתם. ולא כן בסימן קס"ג בירר בהדיא דעתו המפורשת בזה ושהיא כלשונו להלכה למעשה וכנז"ל.
אוסיף לכך גם מה שראיתי בשו"ת חתן סופר הנכד דבי נשיאה של מרן הח"ס ז"ל סימן צ"ט אות ז' שמבאר ג"כ בכאמור בפשיטות וכותב וז"ל: אבל קדוש זקני ז"ל בחאו"ח סי' קס"ג הסכים כדעת המחבר דתענית הוא צער ואקדומי פורענותא לא מקדמינן, ולענין אמירת קדיש לעולם השני עיקר דדין של מעלה על הנשמה הוא בשני כלשון התורה" ע"ש שהעתיק גם מיתר הסעיפים של הח"ס בזה בסי' קס"ג.
ולציין, שהחתן סופר ז"ל חזר והעתיק בפשיטות בכאמור בשם זקנו הח"ס ז"ל גם בספרו חתן סופר על או"ח בשער ברכות השחר סימן י"ט אותיות ז' ח' ט' י' יעו"ש.
ג) אגב. לענין מה שכותב החתם סופר דבשטרות כותבין בראשון סתם ובשני תניין. יש להעיר דלמעשה לא כן נוהגין גבי גיטין, [דיש מקום לחששא של לעז מוקדם ומאוחר], עיין אה"ע סימן קכ"ו סעי' ז' שנפסק דאם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח אדר ראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני יעו"ש בחלקת מחוקק, ובבית שמואל ובט"ז, ויעויין גם בערוה"ש סי' קכ"ו סעי' כ"א שנזכר שבראשון יכתוב אדר הראשון ובשני אדר השני ע"ש. וכך מנהגינו.
בשולי הדברים.
ד) אזכיר בזה חידוש נפלא שמצאתי להכתב סופר שכתוב בנוגע להא דאיתא בגמ' במגילה בד' ו' ע"ב במתניתין: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. וכותב הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ז: די"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים עכ"ל [והוא מהנזכר בתוס' במגילה שם].
ומצאתי בכתב סופר עה"ת בסוף ס' תצוה שכותב בזה וז"ל: וצ"ע בשלוח מנות מה דינו דג"כ לא אמור במתני', ומצאתי ראיתי בר"ן והביאו ב"י שהרגיש בזה שכתב דבמשלוח מנות אין מחוייב דבכלל מתנות לאביונים הוא דקתני אין בין רק מקרא מגילה ומתנות לאביונים ומשלוח מנות בכלל, וצ"ע דבתוס' לא דיבר מזה כלום, אבל לולי הר"ן היה נראה לי לומר ע"פ שמסבירים דמשלוח מנות שייך לסעודה כרעים האהובים בעת שמחתם יושבים ואוכלים משלחים זה לזה מתוך הסעודה כן הדבר הזה, ובאמת מובא בשו"ע דמי שאינו סועד לעצמו אינו מחויב לשלוח מנות, היינו טעמא כי העיקר ניתקן ע"פ הטעמים הנ"ל ושייך למשתה ושמחה, ומעתה אתי שפיר דתוספ' לא חקר רק על משתה ושמחה וממילא הא דשלוח מנות בהא תליא חייב במשתה חייב לשלוח מנות כנ"ל. ולפי"ז מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלח מנות ולא יאחז החבל בשני ראשון להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבה במשתה לעצמו ג"כ. והיינו דמסיים [השו"ע] וטוב לב שאין לבו רעה להנות אחרים משתה תמיד מקבל עליו חומרת הפוסקים עכ"ל הכתב סופר.
והוא חידוש נפלא שלא ראיתי מי שירגיש בזה. וגם לרבות שלא שמעתי מי שיתנהג בכזה.




תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק א הלכה ו
קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה שנה צריכין לקרותה באדר השני שכל מצות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון ר' לעזר בי ר' יוסה או' משם ר' זכריה בן הקצב אין צריכין לקרותה באדר השני שכל מצות שנוהגות באדר השיני נוהגות באדר הראשון רבן שמעון בן גמליאל או' משם ר' יוסה צריכין לקרותה באדר השיני שכל מצות שנוהגות באדר השיני אין נוהגות באדר הראשון חוץ מספד ותענית שנוהגין בזה ובזה שטרות שבזה ושבזה כותבין אדר ואדר שיני נכתב תניין ר' יהודה אומ' אדר שיני נכתב תיו
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה יב
קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין את השנה חוזרים וקוראים אותה באדר השני בזמנה.

מרדכי מסכת מגילה פרק מגילה נקראת [רמז תשעד]
הגה"ה בתשובת רבינו יואל הלוי שכתב ראיתי שהקשה אדוני מורי ז"ל על תענית אסתר שלפני פורים למה אנו מתענין דהא יום שלפני פורים [*הוא] אף על גב שמגלת תענית בטלה חנוכה ופורים לא בטלו ואסור בתענית והאריך לתרץ ונראה לי דלהכי מתענין דאע"ג דלא בטלה מגילת תענית דפורים יום שלפניו בטל משום דיום י"ג יום נקנור הוא * והואיל ובטל עם שאר מגילת תענית כדאמר בפ"ק דר"ה בטל לגמרי שאפי' משום יום שלפני פורים לא נאסר מלהתענות כדאמרינן בפ"ב בתענית [*גבי] הא דתנן אף על גב שאמרו מקדימין ולא מאחרים מותרין בהספד ותענית ומוקמינן ליה בבני י"ד דקרו בי"ב (*ודקאמר) [*קאמר] יום טורינוס הוא טורינוס גופיה [*בטולי] בטליה משום יום שלפני ניקנור נקום וניגזור ע"ש. ורשב"ט כתב דחנוכה הוא פרסומי ניסא ופורים דכתיב בכתובים הוי ליה כד"ת ולא בעי חיזוק וראיה דבירושלמי מדמה להו [*י"ט דר"ח] דאמר בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים. עד כאן הגה"ה:


מגן אברהם סימן תקסח ס"ק כ
באדר שני - דדמי למי שנדר עד אדר דאם ידע שהשנה מעוברת אסור עד אדר שני וה"נ הוא ידע (ב"י מהרי"ו) וקשה דהרב"י כתב בי"ד סי' ר"כ ס"ח דלהרמב"ם הוי דינא הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפי' ידע שהיא מעוברת הוי עד אדר ראשון ועוד ק' התינח אם שנה ראשונה לא היתה מעוברת והתחיל להתענות באדר אז דמי לנדר אבל אם שנה ראשונה מעוברת ובא לימלך באיזה אדר יתענה היאך נעשה ול"נ להביא ראיה מדאמרי' בתענית דף י"ח ע"א לחדש מעובר ופרש"י דהשנה מעובר' כו' משמע להדיא דנוהג באדר שני וגם אמרי' התם ע"ב דיום טוריינוס ויום נקנור כלם נוהגין באדר שני דאלת"ה לא פריך מידי מפורים ע"ש א"כ גם יום שמת בו אביו יש לנהוג בשני ובת"ה מביא ראיה לנהוג בראשון מדאמרי' פ"ק דמגילה דקריאת המגילה בשני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף משמע דאי לאו האי טעמא עבדי' בראשון ע"ש ובתשו' מהרי"ל סי' ל"א דחה ראי' זו משום דבמגילה ס"ד למיעבד בראשון דאין מעבירין על המצו' ע"כ ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי עבדי' פורים בתרוויהו ע"ש ואפשר דגם ימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם וכ"מ קצת בס"ס מ"ת שכת' אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' משמע שבא לאורויי שכל הימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם ועוד די"ד וט"ו אסורים בהספד ותעני' בשניהן לכן מדינא יש להתענות בשניהם אך כיון שיום שמת בו אביו אינו אלא מנהג א"צ לעשות אלא כמו שנהג בתחלה דמעיקרא אדעתא דהכי קביל עליה אבל מי שנדר להתענות יום שמת בו רבו וכדומה צריך להתענו' בשניהם כנ"ל ועבי"ד סי' ת"ב בש"כ וט"ז ובכ"ה בשם הר"ש הלוי סי"ו כתב דיש להתענו' בראשון ובס"ח סי' תשי"ב כת' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר עכ"ל ול"נ דלכ"ע האבלים א"צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כתב במט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום א' אך אל יסיג גבול לומר קדיש, ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסלו ולשנה הבאה חשון חסר ור"ח כסלו אינו אלא יום א' צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעול' יום שני עיקר שמונין מועדות משני או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יתענה בר"ח ובא"ע סי' קכ"ו יש דיעות אם יום ל' נמנה לחדש העבר או להבא ונ"ל דאם שנה ראשונה היא חסרה יקבע בכ"ט לחשון דבאמת משמע בגמרא דנדרים דיום ל' הוא נמנה לחדש העבר (עמ"ש סי' נ"ה ס"י) אבל כששנה ראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלי' אחר לשון בני אדם כמ"ש מהרי"ל ומהרי"ו ועבי"ד סי' ר"כ, ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני:


1.     שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קס
עוד בענין קביעות יום היאר - צייט, ואמירת קדיש בשבת שקודם הקבורה בע"ה ב' שבט תשמ"א מע"כ ידידי מר ר' ירוחם פראם שליט"א ומע"כ ידידי הרה"ג ר' אברהם ביקשטיין שליט"א שלום וברכה וכל הטוב לעולם. א' מי שמת באדר בשנה פשוטה מתי יעשו היאר - צייט בשנה מעוברת.
במי שמת באדר בשנה פשוטה אף שהרמ"א /יו"ד/ כתב בסימן ת"ב (סעי' י"ב) שהעיקר להתענות באדר ראשון הא כתב הש"ך בס"ק י"א דבאו"ח סימן תקס"ח סעיף ז' הביא הרמ"א שיש מחמירין להתענות בשניהם ואף שאין כוונתו לקושיא דהא גם ביו"ד רמז שיש גם מקום להחמיר בזה שכתב אף על פי שיש חולקין כך הוא העיקר, אלא כוונתו שמלשון הרמ"א באו"ח חזינן שטוב להחמיר וכאן כתב רק מה שסובר לדינא, וכתב זה משום שסובר שצריך להחמיר בשניהם וכדמסיק שכן כתב מהרש"ל שכן נוהגין וכן סובר הב"ח, והמג"א בסימן תקס"ח סק"כ מסיק דלדינא יש להיות בשניהם, ואולי גם הש"ך לא לחומרא בעלמא מסיק שצריך להתענות בשניהם אלא לדינא, דכן מסתבר שלא לחלק מלהעשות בר מצוה דאינו נעשה בר מצוה עד אדר שני כדכתב הרמ"א באו"ח סימן נ"ה סעיף י' ואף שיש חלוקים הם כולן דחוקים, ומשמע מלשון רוב הפוסקים דהוא מדין ודאי שלא נעשה בר מצוה עד אדר השני וצ"ע בזה אך שלמעשה אינו נוגע זה.
ב' קביעת היאר - צייט כשהיתה הקבורה ביום הג' אחר המות. כשהיתה הקבורה ביום השלישי אחר המות כמו במת ע"ש ונקבר ביום א' וכן כשמאיזה סבה נתאחרה הקבורה יותר מיום אחד, מעצם הדין יש לנהוג יארצייט ביום המיתה כמפורש ברמ"א יו"ד סימן ת"ב בסופו אף בשנה ראשונה, אבל הט"ז והש"ך הביאו מספר תשובות משאת בנימין דבשנה ראשונה ינהגו יא"צ ביום הקבורה מטעם שאם יעשה היא"צ ביום המיתה יש לחוש שיפסיק האבלות ביום היא"צ כמנהג העלמא שלא להתאבל רק עד היא"צ, והט"ז לא הסכים לדבריו, אבל הש"ך פסק דאם הקבורה היתה למחר שליכא חשש קלקול באבלות ינהוג אף בשנה ראשונה ביום המיתה ואם הוא ליום ג' וליותר צריך לנהוג יא"צ בשנה ראשונה ביום הקבורה ואחר זה בכל השנים ינהוג כדינא ביום המיתה וכן נוהגין למעשה, ובשנת העיבור לא שייך טעות זה שלכן אף בשנה ראשונה הוא ביום המיתה.
וממילא נמצא כשמת בשנה פשוטה באדר בע"ש ונקבר ביום א' לפי מנהגנו שנוהגין יא"צ בשני האדרים יהיה היא"צ בשנת עיבור באדר ראשון ביום הקבורה ובאדר שני ביום המיתה ולא נחשב זה כסתירה מאחר דהוא מלתא בטעמא.