Twitter

Tuesday, April 9, 2013

האמנם חל איסור לשמוע מוזיקה בימי העומר?

audio shiur

האמנם חל איסור לשמוע מוזיקה בימי העומר?


הרב ארי דוד קאהן

1.    תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנא': +קהלת י"א+ בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים; ר"ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.
2.    תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רעח
וששאלתם למה אין מקדשי' ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסו' או לאו. הוו יודעי' שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמי' שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאות' שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסי' אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורי' לו לכנוס ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה:
3.    רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב כב חלק ב דף קפו טור ד
לקדש ולכנוס בין פסח לעצרת כתב רב האיי ז"ל בתשוב' שמקדשין כי אין שמחה אלא בחופה ובסעודה אבל אם בא לשאול אם יכנוס אומרים לו לא תעשה משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלן באסכרה בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה ואם עבר וכנס אין מלקין אותו ולא קונסין אותו בשום קנס.
4.    טור אורח חיים הלכות פסח סימן תצג
נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר
5.    טור אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא
ט"ב אין בית דין יכולין לבטלו כיון שהוכפלו בו הצרות משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עו"ג לישתמוט מיניה דריע מזליה תניא בפרק החולץ קודם לזמן הזה פירוש מר"ח עד התעני' העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה אבל בנישואין בלא סעודה איכא שמחה.
6.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
נוהגים (א) שלא [א] לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, (ב) מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, (ג) א שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס (ד) אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך (ה) ב הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים).
7.    מגן אברהם סימן תצג ס"ק א
א (פמ"ג) (מחה"ש) שפיר דמי - שמא יקדמנו אחר, ונ"ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי' תקנ"א ס"ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות:
8.    מגן אברהם סימן תקנא
ט (פמ"ג) ואין נושאין - אפי' בלא סעודה:
י (פמ"ג) שלא יקדמנו אחר - ומה"ט מותר לעשות שדוכין ומ"מ נ"ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא רקודין ומחולות ול"ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא"כ כאן ונ"ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר"ח עד התענית אסור וא"א דלית בהו שבת מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקח' בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה, ונ"ל דאסור לעשו' ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך:
9.    פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תקנא ס"ק י
וריקודין ומחולות מי"ז בתמוז אסור אף בלא אירוסין כלל, ועיין אליה רבה. וישראל שפרנסתו כלי זמר אצל אינו ישראל בבית משתאות, יראה כדי פרנסה שרי ודאי, ואף דבר האבד י"ל דשרי להרויח כהאי גונא אם אין שכיח כלל, עיין הלכות חול המועד בזה: וי"ז בתמוז ועשרה בטבת, יש להחמיר באפשר כמו מראש חודש עד התענית, ועיין אליה רבה א', וצ"ע:
10. שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
נוהגין שלא לישא אשה ושלא להסתפר בין פסח לעצרת שמתאבלין על כ"ד אלפים מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימים הללו.
אבל מותר לעשות שידוכין בלא נשואין שמא יקדמנו אחר ומותר ג"כ לעשות סעודה לאחר השידוכין או לאחר הקידושין אבל לא יעשו ריקודין ומחולות ואין צריך לומר שלא יעשו ריקודין ומחולות של רשות אבל מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות:
11. ספר באר היטב על או"ח - סימן תצג
[ב] לארס - שמא יקדמנו אחר. וכתב המ"א ומותר לעשות ג"כ סעודת אירוסין. ועכשיו שיאן מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה דהא אפילו סעודת רשות נוהגין היתר רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור מ"א ות"י ע"ש:
12. משנה ברורה סימן תצג ס"ק ב
(ב) מפני שבאותו זמן וכו' - ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו [ב] שהחיינו יברך:
13. מחצית השקל על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
(א) שפיר דמי כו'. אבל כו' של רשות [כו'] אסור. אבל אם אירס אז מותר לעשות רקודים, מה שאין כן שדוכים בעלמא ניהו דהשדוכים מותר משום שמא יקדמנו, אבל הרקודים ומחולות אז הוי רשות ואסורים. ומה שכתב בשו"ע [סעיף א] מי שקפץ וכינס אין עונשים אותו, כתב בספר אליה רבה [ס"ק ג] בשם [שיירי] כנסת הגדולה [הגב"י אות ו] דוקא כינס דסבר מצוה עביד, אבל מי שמסתפר קונסים אותו:
14. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
(ב) מפני שבאותו זמן וכו' - ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו [ב] שהחיינו יברך:
(ג) שפיר דמי - שמא יקדמנו אחר. ומותר [ג] לעשות ג"כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ"ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות [ד] בודאי יש ליזהר:
15. ערוך השולחן אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
אלו הימים שבין פסח לעצרת מוחזק אצל כל ישראל זה שנות מאות רבות לימי דין וימי אבל מפני שבזמן הקצר הזה מתו י"ב אלף זוגות תלמידי חכמים תלמידי ר' עקיבא כדאיתא ביבמות [ס"ב:] וכולם מתו במיתת אסכרא [שם] ועוד ראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו כמבואר מהפיוטים שעשו קדמונינו על שבתות אלו שבין פסח לעצרת והם מליאים קינים והגה והי ויש עוד טעמים על ימים אלו שהם ימי דין [עח"י סק"ג]:
סעיף ב - ולפיכך נהגו כל ישראל מימות הגאונים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ולא חילקו בין נשואין דמצוה כגון מי שלא קיים עדיין פריה ורביה אם לאו ואף על גב דבאבלות גמורה יש חילוקים מ"מ בכאן החמירו על עצמן ומ"מ מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו כיון שעשה מצוה וכ"ש כשראה שיכול השידוך להתבטל אבל לארס ולקדש שפיר דמי וכן אצלנו לעשות שידוכים ולכתוב תנאים מותר שמא יקדמנו אחר ומותר לעשות סעודה אך לא בריקודין ומחולות וכ"ש שאסור לזמר בכלי זמר וכן סעודת הרשות מותר כמו סעודות מריעות ובלבד בלא ריקודין ומחולות:
16. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן פז
אם מותר ללמד לשורר בכלי זמר ואם מותר לרחוץ בשבת בצונן כ"ח אייר תשכ"א. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה ר' מיכאל קאסטעל שליט"א.
הנה באחד שרוצה ללמד לשורר בכלי זמר, אם הוא לפרנסה מותר אף בימי ספירה דלדידיה אין זה ענין שמחה. ואם הוא להנאתו אסור אף ללמד דגם זה הוא הנאה ואסור בימי ספירה בעניני שמחה לפי המנהג. וגם בכל השנה הא אסור להרמב"ם פ"ה מתעניות הי"ד ופסק כן המחבר בש"ע סימן תק"ס סעיף ג' בזמרא דכלי שיר וראוי להחמיר כמותם, אף שהרמ"א בשם י"א מתיר שלא במשתה כדבארתי בספרי על או"ח סימן קס"ו עיין שם, אבל אין למחות ביד המקילין מאחר שרמ"א מתיר שלא במשתה ואין רגילין. וכן הוא הדין לשמוע זמרא דמנא. ובימי ספירה אסור לכו"ע.
17. שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן סג
הרב מרדכי יעקב ברייש, (1897-1977), אב"ד הקהילה החרדית בציריך שבשוויץ
הנה ענוותו תרבני להגיד לו חוות דעתי בדבר שאלתו אם מותר לתקן "הראדיו" מע"ש שתהי' נשמעת קול זמרה ביום שבת קודש עבור חולה שאין בו סכנה רק שהוא עצב רוח וקול הזמרה היא רפואה למחלתו להחיות את רוחו.
וידע נא כמ"ה שהארכתי להתיר לא מפני שאני ממחפשי הקולות, כי אני בעצמי לדעתי איני נוחה מהרדיו מטעם קול באשה, אבל לדאבוננו זהו כעת רק משנת חסידים, ועולם נוהגין להתיר ויש כמה שמקילים גם להעמידו בע"ש על יום השבת, וכשאנו מוחין בחוזק יד והם אין מבחינים לידע הטעם מדוע העלקטרון מותר והרדיו אסור ויאמרו עלינו שחכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו (עירובין כ"ו) והרבנים המה מעמיסים רק חומרות, ויהי' להם פתחון פה ליתן ח"ו דופי גם ברבותינו נוחי נפש, לכן כתבתי צדדים להתיר, ומיקל לעצמו אין מזניחין אותו בחוזק יד, ודאי משנת חסידים אין זה, כי השבת ניתן לנו לתורה ולתפילה ולא לשמוע שמחת ערב של זרים.
והנני בזה ידידו. ציריך, י"ג אלול תרצ"ט. [עי' בתשובה להלן סי' קכ"ד חזרתי מפסק זה כדי שלא יצא מכשול מזה להשתמש במכשירין שונים המחוברין לחשמל].
18. שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן סד
בענין הנ"ל -שלום אשיב להבחור כהלכה הגדול בתורה חריף עצום ובקי נפלא צמ"ס מגזע היחס וכו' מר אלימלך אשכנזי נכד להרב הגאון אב"ד דהאראדענקא תלמיד ישיבת יח"ל בלובלין. מכון שבתו כעת בירושלים תבות"כ.
אחדש"ת.
מכתבו בח"ת השגתי והאמת אגיד כי השתוממתי מגודל בקיאותו בש"ס ופוסקים לפי מיעוט שנותיו והנני בזה בתשובה.
א) בדבר מה שהעיר על תשובתי לק"ק אנטוורפן אי מותר להעמיד הרדיו מע"ש בשביל חולה עצב רוח שהזמרה לו לרפואה, והעליתי להתיר ואף לכל אדם יש צדדים להיתר, וכת"ה האריך לאסור שמיעת זמרת הרדיו אף בחול מטעם המבואר בגיטין ז' זמרא מנ"ל דאסור, וכן נפסק בשו"ע או"ח תק"ס דבין בפה ובין בכלי אסור, ומהא דחגיגה ט"ו אחר מאי, זמר יום לא פסק מפומי', וכן מהא דמבואר ברמ"א סי' נ"ג דש"ץ המרנן בשירי נכרים מוחין בידו לעשות כן, וברדיו יש שני איסורים מטעם זמר דאסרו משום אבלות ומטעם שירי נכרים האסור מצד עצמו, וגם שירי עגבות ודברי חשק דמגרה יצה"ר ובשני איסורין מחמרינן יותר, ומביא האי דברטנורא עירובין פ"ג דתרי שבותין גזרו אף ביהש"מ, ודעתו לאסור אף לחולה שאיב"ס, והאריך בזה.
ב) מי יתן והי' אשר יתכשר דרא להיזהר מבלתי שמוע זמרת הרדיו, אבל לדאבונינו העולם אינם נזהרים כלל בזה ורק חסידים ואנשי מעשה, וראיתי בני עלי' והם מועטים, וצריכין למשכוני אנפשי' להתיר וללמד זכות, ומי התיר שארי הדברים הנאמרים בשו"ע תק"ס לאסור משום אבלות לאחר החורבן, לבנות בנינים מהודרים מבלי לשייר אמה על אמה ובעניני עריכת השולחן ותכשיט יעו"ש ועי' בחכ"א וז"ל וצ"ע שכל זה אין נוהגין כלל, וזמרת הרדיו עכ"פ יש לסמוך על שיטת רש"י ותוס' בגיטין דרק בבית המשתה על יין או שרגיל בכך כלשון הרמ"א כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, וכלשון התוס' גיטין ז' א' ד"ה זמרא, "שמתענג ביותר" ובהגהות מרדכי ריש גיטין דדוקא במשתה בלא אכילה הוא דאסור שכן דרך עכו"ם אבל במשתה של אכילה מותר, ומובא גם במשנ"ב להלכה, ומה שהביא משו"ע נ"ג משירי נכרים דאסור אינו ענין לכאן, דהא מבואר שם במג"א ס"ק ל"א דזה דוקא בניגון שמנגנים כן לע"ז, ובבאה"ט שם בשם ב"ח בתשובה ניגון שמיוחד בבית ע"ז וזה נוגע לאבק ואביזרהו דע"ז, אבל ברדיו ידוע שאינו זמרת ע"ז רק זמר סתם ויש רק חשש אבלות דאחר החורבן ועל זה אנו סומכין על שיטות הנ"ל להתיר, ואם לפעמים נשמע קול אשה או שירי חשק ועגבות ודאי היא דאסור וצריכין להיזהר. ויש עוד סברא גדולה להתיר כיון דבשעת הגזירה לאסור הזמרא מטעם אבלות לא היה עדיין הרדיו לא חל הגזירה על הרדיו וכהאי דב"י בס' י"ג מובא במג"א ומחצה"ש סוסי' ש"א וז"ל כיון דבימיהם דלא הי' גנאי לא אסרו חכמים אף על פי שבימינו איכא גנאי מ"מ לא נגזור ונחדש גזירה חדשה ונשאר בהיתרו, ואין זה דומה למין כלי זמר שיתחדש אף על פי שלא הי' בשעת הגזירה דודאי אסור משום דהגזירה היתה כל מיני כלי זמר, והסברא נותנת דאף כ"ז שיתחדשו בכלל, אבל הרדיו שאין רואים כלל המנגן ובא ממרחק רב עפ"י חדשות הטבע מיקרי פנים חדשות ואינו בכלל הגזירה, ואף שהיא רק סברא בעלמא ומי שירצה יכול לדחותה מ"מ סניף יש.
19. רמב"ם פירוש המשניות - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה
וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו:

Sunday, April 7, 2013

Sources Parshiot Tazria Metzora - Iyov Yona and Eliyahu Prophets and Non-Prophets

audio:
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/792170/Rabbi_Ari_Kahn/Iyov_Yona_and_Eliyahu_Prophets_and_Non-Prophets

פרשיות תזריע מצורע

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                           Rabbi Ari Kahn                      
מת"ן כז' ניסן התשע"ג                              Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com    

1.    ויקרא פרק יג
(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:(ד) וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:
1. And the Lord spoke to Moses and Aaron, saying, 2. When a man shall have in the skin of his flesh a swelling, a scab, or bright spot, and it is on the skin of his flesh like the disease of leprosy; then he shall be brought to Aaron the priest, or to one of his sons the priests;… then the priest shall shut up him who has the disease for seven days;
2.    תרגום אונקלוס ויקרא פרק יג פסוק ב
(ב) אנש ארי יהי במשך בשריה עמקא או עדיא או בהרא ויהי במשך בשריה למכתש סגירו ויתיתי לות אהרן כהנא או לות חד מבנוהי כהניא:

3.    איוב פרק כח פסוק כה
לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה:
When he makes a weight for the winds; and he weighs the waters by measure.
4.    בראשית פרק א
(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

5.    בראשית פרק ב
(ז) וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
6.    תרגום אונקלוס בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ז
(ז) וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא:

7.    בראשית פרק ג
(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

8.    בראשית פרק ו
(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:

9.    בראשית פרק ח
(א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:

10. ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה טו
א-  אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת הה"ד (איוב כח) לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. אמר רב הונא בשלשה מקומות יצתה רוח שלא במשקל וכבר היה לה להחריב את העולם ואלו הן אחד בימי איוב ואחד בימי יונה ואחד בימי אליהו בימי איוב שנאמר (שם /איוב/ א) והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר בימי יונה שנאמר (יונה א) וה' הטיל רוח גדולה אל הים בימי אליהו שנאמר (מ"א =מלכים א'= יט) ויאמר צא ועמדת בהר (לפני ה') והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, אמר רבי יהודא ברבי שלום היא אותה של איוב היא אותה של יונה היא אותה של אליהו בשביל אותה הבית היתה אותה של איוב בשביל אותה ספינה היתה אותה של יונה בשביל אותה מעשה היתה אותה של אליהו ואין לך גדולה בהם אלא אותה של אליהו הה"ד ויאמר צא ועמדת בהר,
1. WHEN A MAN SHALL HAVE IN THE SKIN OF HIS FLESH A RISING, OR A SCAB, OR A BRIGHT SPOT, AND IT BECOME IN THE SKIN OF HIS FLESH THE PLAGUE OF LEPROSY, etc. (XIII, 2). This is [alluded to in] what is written, He appointeth a weight for the wind, and meteth out the waters by measure (Job XXVIII, 25). R. Huna said: In three instances did a wind go forth of unmeasured force, which was capable of destroying the world, namely, one in the days of Job, another in the days of Jonah, and another in the days of Elijah; in the days of Job, as it is said, And, behold, a great wind came from across the wilderness, etc. (ib. I, 9); in the days of Jonah, as it is said, But the Lord hurled a great wind into the sea, etc. (Jonah I, 4); in the days of Elijah, as it is said, And He said: Go forth and stand upon the mount before the Lord. And, behold, the Lord passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks, etc. (I Kings XIX, 11). R. Judah b. R. Shalom said: The one [i.e. the wind] in the case of Job was the same as in the case of Jonah, and as in that of Elijah. The wind in the case of Job was intended for that house only, the one in the case of Jonah for that ship only, the one in the case of Elijah for that occasion only. The greatest of them all was the one in the case of Elijah. This is indicated by what is written, ’And He said... a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks.’
11. ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה טו
ב ד"א לעשות לרוח משקל אמר רבי אחא אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים אמר רבי סימון שני דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה ומים תכן במדה אמר רבי יודן ברבי שמואל ואפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדה יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן,
Another exposition: ’He maketh a weight for the spirit, etc.’ R. Aha said: Even the Holy Spirit resting on the prophets does so by weight, one prophet speaking one book of prophecy and another speaking two books. R. Simon said: Two things [i.e. verses] did Beeri speak as a prophet, and because they were not sufficient to form a book they were included in the Book of Isaiah, … ’And meteth out the waters by measure.’ R. Judan b. R. Samuel said: This means: Even the words of the Torah which were given from above were given by measure, namely Scripture, Mishnah, Talmud, Halachah, and Haggadah. One man becomes versed in Scripture, another in Mishnah, another in Talmud, another in Haggadah, yet another in all of them.

12. זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מו עמוד א
ת"ח דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת הא ג' זינין הכא וכלהו אקרון נגע צרעת הדא הוא דכתיב והיה בעור בשרו לנגע צרעת מאי נגע צרעת סגירו סגירו בכלא,

13. זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מז עמוד א
נגע צרעת הא אתערו חברייא אבל צרעת כתרגומו, א"ר יהודה מאי כתרגומו סגירו, דסגיר ולא פתח וכד סגיר הוא ולא פתח נגע הוא דאקרי, רבי יוסי אמר דלא מסתפקין אבהן כל שכן בנין והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם באדם ממש ומכאן נחית למאן דנחית אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו,
א"ר אלעזר טמא משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא וסאיב למאן דסאיב וכלהו בגין חובי עלמא, תאני כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה מסתלקין סמכין ובניינין ומתעברין ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא וכדין אשתכח מקדשא מסאב, מאן מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים ויאמר אל האשה אל האשה ממש דאתר מקדשא אתאחיד בגווה והיינו את מקדש יי' טמא בגין חובוי משום דאתגליא חוייא תקיפא, מאן חובוי דא לישנא בישא דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן בין לעילא בין לתתא דכתיב (במדבר כא) וישלח יי' בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב אלא השרפים מאן שרפים דכתיב (תהלים עד) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא) (ס"א תרי חד אתחזרו לזמנין) וכתיב (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי כמה דאת אמר (איוב א) להתיצב על יי' וכדין סגירו בכלא ולית מאן דפתח, ועל דא כתיב (משלי ל) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו' מאי מנאפת מנאפת ממש ודאי אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און א"ר חייא א"ר יצחק ברעותא דכלא לא אשתכח לתתא אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי:
The Companions have pointed out that the Aramaic translation of leprosy (segiru) means “shutting up”, and indicates shutting up both above and below. In a similar sense it is written: “He hath defiled the sanctuary of the Lord” (Num. XIX, 20).’ Said R. Eleazar: ‘He defiles it because the Divine Presence departs from thence and the mighty serpent takes up his abode there and casts filth there and causes defilement, and all because of men's sins.’

14. איוב פרק א
(א) אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע:(ב) וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:(ג) וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם:(ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם:(ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים: פ
(ו) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה’ וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם:(ז) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה’ וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ:(ח) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע:(ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה’ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:(י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ:(יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ:(יב) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי ה’:(יג) וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר:(יד) וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם:(טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:(טז) עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:(יז) עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:(יח) עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר:(יט) וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:(כ) וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(כא) וַיֹּאמֶר עָרֹם יצתי יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה’ נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ:(כב) בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים: פ
איוב פרק ג
(א) אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ: פ
(ב) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:(ג) יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר:(ד) הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה:(ה) יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם:

15. יונה פרק א
(א) וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר:(ב) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי:(ג) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’:(ד) וַה’ הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר:(ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם:(ו) וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד:(ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה:
יונה פרק ב
(א) וַיְמַן ה’ דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת:(ב) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה’ אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה:(ג) וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה’ וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי:(ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ:(ה) וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ:(ו) אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי:(ז) לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה’ אֱלֹהָי:(ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה’ זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ:(ט) מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ:(י) וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה’: ס

16. מלכים א פרק יט
(ד) וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה’ קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי:(ה) וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל:(ו) וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב:(ז) וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה’ שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ:(ח) וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:(ט) וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:(י) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
(יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’:(יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:(יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:(יד) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: ס

17. מלכים ב פרק ב
(ט) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי:

18. איוב פרק מב
(י) וַה' שָׁב אֶת שבית שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה’ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה:(יא) וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אחיתיו אַחְיוֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא ה’ עָלָיו וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד: ס
(יב) וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת:(יג) וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:(יד) וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ:(טו) וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: ס
(טז) וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וירא וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת:(יז) וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים:

19. יונה פרק ד
(ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר:(ו) וַיְמַן ה’ אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת:(י) וַיֹּאמֶר ה’ אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

20. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה פרק ה
עאל ואמר קומיהון יפה לימדנו רבי יוחנן אמו מאשר ואביו מזבולן. [בראשית מט יג] וירכתו על צידון. ירך שיצא ממנה מצידון היה וכתיב [יונה א ג] וירד יפו. לא צורכא דילא וירד עכו. א"ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ"ט [מלכים ב ג טו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.


21. פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק מב
ר' נחוניא בן הקנה אומ' תדע לך כח התשובה בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד, שנ' מי ה' אשר אשמע בקולו, ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה, שנ' מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש, והצילו הב"ה בין המתים, מניין שלא מת שנ' כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו' והלך ומלך בננוה והיו אנשי נינוה כותבים מכתבי עמל וגוזלים איש את ריעהו ובאים איש על רעהו במשכב זכור ובא אצלו מעשיהם הרעים, וכששלח הב"ה ליונה להנבא עליה להחריבה שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק ואפר והכריז בכל עמו שיצומו כל העם שני ימים וכל מי שיעשה את הדברים הללו ישרף באש, מה עשה העמיד האנשים מצד אחד והנשים מצד אחר וכל בהמה טהורה מצד אחר והילדים רואים את אמותיהם ורוצין לינק ובוכין ואמותיהם רואים את בניהם ורוצים להניקם ובוכות הילדים ק"כ אלף וג' אלפים הרבה משנים עשר רבוא, שנ' ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, ארבעים שנה האריך אפו עמהם כנגד ארבעים יום ששלח את יונה ולאחר ארבעים שנה שבו למעשיהם הרעים הרבה מן הראשונים ונבלעו כמתים בשאול תחתיה, שנ' מעיר מתים ינאקו, שלח הב"ה ביד עבדיו הנביאים אל ישראל ואומ' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך, עד ההוא ששמעכם בהר סיני אומ' אנכי ה' אלהיך, כי כשלת בעוניך ומלך אין כתיב כאן אלא כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים, קחו עמכם כסף וזהב אין כתיב כאן אלא קחו עמכם דברים, ואין כתיב כאן ונשלמה כסף וזהב אלא ונשלמה פרים שפתינו, ר' יהודה אומ' אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין ואין ישראל עושין תשובה אלא מתוך צער ומתוך הדחה ומתוך הטלטול ומתוך שהוא אין להם מחיה, ואין ישראל עושין תשובה עד שיבא אליהו הנביא שנ' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה.

22. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סד עמוד ב
ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים, עני - דכתיב: כי מתו כל האנשים, מצורע - דכתיב: +במדבר יב+ אל נא תהי כמת,

23. במדבר פרק יב
(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה’:...(ה) וַיֵּרֶד ה’ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(ט) וַיִּחַר אַף ה’ בָּם וַיֵּלַךְ:(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:(יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:(יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:(יד) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: